אלכוהול בירה
קוקטיילים יין

ספר בבקבוק: החיים בארקנסו

גיחה קצרה לדרום ארצות הברית מספק לנו "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו": לעיתים מצחיק עד דמעות, אבל לא רק זה, ובכל אופן — מומלץ 

מיכל לב

על העטיפה האחורית של הספר "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", יש תצלום של גבר מבוגר, עם כל הסימנים המזוהים של הג‘נטלמן הדרומי הקלסי: בלורית לבנה מפוארת, שפם ומשקפיים גדולים. דונאלד הארינגטון, כתוב מתחת, בילה את כל חופשותיו עם משפחת אימו בכפר בקטן דרייקס קריק שבהרי האוזארק. היום הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ארקנסו.

מה לפרופסור להיסטוריה ולארכיטקטורה? ובכן — זהו איננו ספר על ארכיטקטורה. זהוהארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו. צילום: יחצ ספר על אנשים, שחייהם ותולדותיהם משתקפים בבתים שבנו, החל מביקתתו המסורתית של פנשואו האינדיאני, היושב המקורי של המקום, בן מחצית המאה ה-19, ועד לקרון המתנייע של אחרון המהגרים, באמצע המאה העשרים. ובין לבין, אנחנו נהנים לקרוא על הרפתקאותיהם הפנטסטיות של בני משפחת אינגלדיו, סווין וכל שאר המתיישבים, שהארינגטון מיטיב לתאר את התמימות שלהם, שפתם המיוחדת, והסיטואציות המוזרות שהם מתגלגלים לתוכם, בהמון חן, אהבה והומור. הספר בדרך כלל נעים וכיפי לקריאה, ולעתים הוא אפילו מצחיק עד דמעות. ברור לקורא שהארינגטון לא שופט את הגיבורים שלו, כי הוא אחד מהם. אנחנו, כקוראים, יכולים להזדהות איתם, למרות שהעולם שהם חיים בו כל כך שונה מזה שלנו. שונה, כמו שהוא שונה מהעולם של מאקונדו, אותה ייסד גארסיה מארקס, או של אנשי האדמה אותם מתאר מאיר שלו, ובמידות אחרות כל כך דומה להם, כי אנשים, הם אנשים, הם אנשים.

השימוש בארכיטקטורה ככלי להעברת הסיפור הוא כל כך מהותי, שהספר מכיל גם איורים של הבתים השונים המתוארים בו. איורי עפרון עדינים ומדוייקים שמוסיפים עוד לווייה של חן ויופי. בכלל — ניכר שעיצוב הספר חשוב באותה מידה כמו התוכן: על העטיפה ציור צבעוני נאיבי של אמן אמריקאי, השימוש בגוון הדפים הצהבהב המיוחד, הוא מכוון, וכן הגופן שנבחר לכתיבה — גופן "שפע". כקוראת, עלי להודות שבחירת גופן לא נכונה יכולה לגרום לי לנטוש את הספר המעניין ביותר, אך במקרה זה, הסיכון שלקחה ההוצאה היה מוצדק; הספר נעים מאד לקריאה.

אז אין בארקנסו דרמות סוערות, וגם כשמתוארת טרגדיה — מוות של מישהו, אהבה נכזבת — הדיווח הוא ענייני ויבש: כמו מחזור החיים, כמו שהעולם מסתובב, לידה ומוות הם חלק מהחיים. אבל היובש הדיווחי הזה לא מפריע לנו, הקוראים, להזדהות, כי זו הגדולה של הספר הזה: הוא אמיתי, לא מזוייף, אין לסופר שום אג‘נדה, למעט זו הנקראת בין השורות והוא אינו מנסה להפעיל שום מניפולציה. הוא פשוט מספר סיפור, והסיפור משובב נפש, וכיף לשמוע אותו.

לקראת סיום הקריאה, מסתבר בכל זאת שהסופר רוצה להגיד עוד משהו: ההיסטוריה חוזרת. אותו סיפור בדיוק סופר כבר לפני אלפי שנים, ויסופר גם בעתיד. השמות יהיו שונים קצת, אבל האנשים יהיו זהים. הרעיון הזה, שהכל כתוב מראש, הוא לא חדשני, וכבר לא מהפכני. הדרך של הארינגטון להגיד את זה, גורמת הנאה כקורא: הסופר בעצם רומז שהסוף הוא התחלה של סיפור אחר, ואם נרצה, נוכל לקרוא גם אותו. וזה כבר מעניין.

ומילה אחרונה לסיום — על התרגום: אסף גברון הוא מתרגם מוכשר, שמלהטט עם העברית ויודע לצקת לתוכה תוכן ולתת לה לזרום, גם כשהאתגר מסובך במיוחד. דוגמא מצוינת אפשר למצוא בתרגום שלו ל-"הכול מואר" של ג‘ונתן ספרן פואר. אבל כאן — בספר הזה — משהו קצת מתפספס. קשה, מסתבר, לתרגם לעברית עגה של עולם כל כך רחוק ממנה. אסף עומד לרוב באתגר בכבוד, אבל לפעמים יש לו פספוסים. מרוב מילים קטועות ‘שה ‘פעמים ל‘בין, מה ‘שם כל הקדושים ‘דיוק העניינים שמה. כמה בחירות לשוניות מעלות תמיהה — כמו השימוש לכל אורך הספר בלשון נקבה כדי לתאר את הטבע. ברור לי שאף המחבר מתייחס אל הטבע כאל She, והדבר מהותי, ויפה שהמתרגם הרגיש זאת, אבל בעברית הדבר נראה מאולץ, בייחוד כשהבחירה הטבעית נמצאת גם אצלנו: "אמא טבע".

הספר יצא לאור בהוצאת טובי, שכפי שמעיד עליה הדף האחרון בספר: "מוציאה ספרים נחמדים".

נו, ומי אמר שנחמד זה רע?

==

מיכל לב למדה בלשנות והיא חברה בפורום תרגום ועריכה ב"תפוז".

?06/12/2007