ואני מתכוון לתוכנית היין של אוז קלארק וג'יימס מיי בערוץ החיים הטובים. הרעיון הוא שאוז קלארק מנסה ללמד את ג'יימס מיי – איש הרכב, טופ גיר – משהו על יין, על טעימת יינות וכל הפל…נות שסביב, ומיי רק מנסה למצוא יין שיש בבריטניה, שעולה חמש לירות או פחות, ושהוא יכול להנות ממנו.
בין לבין הם רבים , מתפייסים ומתידדים, ומיי אפילו לומד לשתות. שווה לראות, בהחלט. בינתיים, אגב, כבר יש תוכנית שניה, בה הם מסיירים בארצות הברית. נקווה שיביאו פעם גם אותה…
מדהים?! מעניין… מה עוד יגיע? אחרי בקבוקי היין המזויפים במכירות הפומביות, כנראה שגם בקבוק וויסקי באומור שנמכר לאחרונה ב- 25000 ליש"ש, מזויף גם הוא. הסיפור על המכירה הופיע אצלנו – כאן.
קראו בבלוג של אנדרו ג'פורד (אחד מעיתונאי היין המוערכים בבריטניה – ראו "דקנטר"), את השאלות שנשאלו ועל מה…
היום הייתי בטעימה קצרה ב- בסט ויינס, של רמי ברבי. המביא והמוציא הפעם היה סימון (שמעון) לסרי, יבואן יין ויועץ עצמאי. היינות היו כולם מריוחה, שניים מיקב שהצלחתי לזהות, והשלישי מאותו אזור (Gimileo), אבל מיקב שלא זיהיתי: אולי מאותו היקב, אבל באופן שערורייתי לא הורדתי פרטים מהתווית, והיין לא מופיע ברשת. כך או אחרת, מדובר בשלושה יינות של 100% טמפרניו, ששווה להזכיר בגלל הסגנון שלהם: מודרני, עתיר ארומות ועץ – חביות צרפתיות ואמריקאיות. למי שחשב שאי אפשר לעשות "סופר-ריוחה" מענבים מקומיים, זאת התשובה.
הראשון שטעמנו הוא IREP 2003. יין ראשון מסוגו מיקב סנטיאגו איחלבה. במכה הראשונה לא ממש אהבתי את היין. כלומר אהבתי אותו מאוד באף: מורכב, בעל נוכחות ועוצמת פרי טובה, אבל הפה היה רדום ושטוח – קצת רזה. 13 חודשים בחביות שונות, ענבים מגפנים מאוד ותיקות – מהתקופה שלפני הפילוקסרה בספרד - יבולים נמוכים להחריד… ריוחה אלטה… ואמנם: אחרי חצי שעה (!) בכוס, היין החל להראות שיפור רב: שוליים סגולים ורודים, אף מלא פרחים, בושמתי, מנטולי וקצת עץ. פה עגול, טאני, גוף בינוני וחומציות מאוזנת, ואז סיומת עם טיפה מרירות . אחר כך הצטרפה לחגיגה מתיקות של דובדבנים ולקריץ. מחיר? אם יגיע לארץ בסופו של דבר, יהיה סביבות 150 ש"ח. שווה? כן, אני חושב שכן.
Ogga Rioja 2001. לאמר שהתלהבתי אני לא יכול לאמר, אבל מה שכן: זהו יין שבוקבק ב- 2003 אחרי שהיה 20 חודש בחביות שונות. הוא החל את דרכו כענבים מגפנים בנות 60 ויותר, תסיסות קרות ואז חמות – מיצוי ארומות ומיצוי צבע והתוצאה היא יין עם שמץ קל של חימצון. אף מאוד כבד, עתיר עץ. פה מעט קל יחסית לאף אבל אז נפתח יפה ומגלה מלוא הפרי – מתוק משהו, מתובל מנגד, וחומציות גבוהה. הרבה עץ שרוף/חרוך, גומי חרוך ועוד ועוד. מחיר? לא ברור. גם לא ברור אם יגיע לארץ. לא נורא.
כרם היה לנבות… ועכשיו יש לו גם יין:
Navot 2004 הוא היין שלא הצלחתי למצוא את מקורו ופרטים עליו. מחיר בארץ? אשאיר את הבונבון לסיומת: מדובר בצבע של מרק דובדבנים לא מסונן. את האף אהבתי מאוד. הפרי הוא לא הדבר הראשון שמכה באפך, אלא דווקא ארומות של יין שהתיישן בחבית: הרינגים, דגים מלוחים… אז מגיעים פירות כהים ודובדבנים, ובפה העגול והיבש יש טאנינים טובים, שוקולד מריר ומרירות קלה של קליפות הדרים. זהו יין שמחייב דקנטציה ארוכה להחריד עכשיו, ובכל מקרה הוא מתפתח יפה מאוד בכוס.
מחיר? אם יגיע, יעמוד על 420 ש"ח ל-פ-חו-ת. המף.
בכל מקרה, שווה לדעת שלרמי ברבי יש כמה וכמה יינות מצוינים, גם עכשיו, על המדף, במחירים סבירים לחלוטין. פרטים נוספים וכתובת אפשר למצוא באתר האינטרנט שלו: bestwine.co.il
בתחנת הרכבת הלונדונית St. Pancras (לא פנקרֵאס – הדבר ההוא זה משהו אחר לגמרי), פתחו בר שמפניה. האנגלים ידועים כחובבי יינות מבעבעים, ושמפניה בפרט, ולמעשה אנגליה היא אולי השוק הגדול ביותר לסוג היין הזה, לפי כל מדד אפשרי.
בר השמפניה בתחנת הרכבת בלונדון הוא הארוך באירופה – 90 מטרים, יש בו 110 מקומות ישיבה ומוזגים בו לא פחות מאשר 10 סוגי שמפניה בכוסות, ומשהו כמו 70 מותגים שאפשר לקנות. בלומברג מספרים שהיין היקר ביותר במקום הוא קרוג 1949, ב- 2700 ליש"ט.
אם מעניין אתכם לדעת כמה שמפניה מזגו בבר – בתשלום, ללקוחות שעמדו בתור – 4500 כוסות. לא רע בכלל…
האמירה הזאת הגיונית, נגיד, אבל אני לא הצלחתי למצוא את מקורה. מה שכן, היא התחבבה כנראה מאוד בארץ, אחרת אני לא מצליח להסביר את הפופולריות שלה בקרב היקבים, שבמהלך השנתיים-שלוש האחרונות כותבים כך:
בנימינה 2006
בוז'ולה הוא שמו של כפר בחבל בורגונדי שבמזרח צרפת, באזור גבעות יפיפה עליו נאמר שיש בו יותר גפנים מאנשים. חגיגות הבוז'ולה החלו בחבל ארץ זה בשנת 1954, ומאז הן נחגגות בכל רחבי העולם. חגיגות אלו מציינות פסטיבל הבא לפאר את שמו של יין הביכורים, הוא היין הראשון המופק מענבי הבציר החדש. מועד החגיגות קבוע: הלילה שבין יום רביעי ליום חמישי, בשבוע השלישי של חודש נובמבר. או אז, בדיוק בחצות ולא רגע אחד לפני, יפתחו מיליוני בקבוקים של יין הביכורים הזה שתמיד המעוטרים בתוויות רעננות וצבעוניות.
בנימינה, 2007
בוז'ולה הוא שמו של כפר בחבל בורגונדי שבמזרח צרפת, באזור גבעות יפיפה עליו נאמר שיש בו יותר גפנים מאנשים. ייצור יינות הבוז'ולה נעשה תוך תסיסה מיוחדת הנקראת "השריה קרבונית" – "תסיסה פחמתית" ולא בתסיסה איטית בחביות עץ אלון. לכן, יינות הביכורים האלו, מיועדים לשתיה מידית ולא יאוחר מ- 3 חודשים מיום חשיפתם. חגיגות הבוז'ולה החלו בצרפת בשנת 1954, ומאז הן נחגגות בכל רחבי העולם. חגיגות אלו מציינות פסטיבל הבא לפאר את שמו של יין הביכורים, היין הראשון המופק מענבי הבציר החדש. מועד החגיגות קבוע: הלילה שבין יום רביעי ליום חמישי, בשבוע השלישי של חודש נובמבר. אז, בדיוק בחצות, נפתחים מיליוני בקבוקים של יין ביכורים שתמיד מעוטר בתוויות רעננות וצבעוניות.
יקבי רמת הגולן 2007
בוז'ולה הוא שמו של כפר בחבל בורגונדי שבמזרח צרפת, באזור גבעות יפיפה עליו נאמר שיש בו יותר גפנים מאנשים. כמות הכרמים בחבל זה נאמדת ב-220,000 דונם והזן השולט הוא הגאמיי השחור ממנו מיוצרים יינות הבוז'ולה. ייצור יינות הבוז'ולה נעשה תוך תסיסה מיוחדת הנקראת "השריה קרבונית" – "תסיסה פחמתית" ולא בתסיסה איטית בחביות עץ אלון, כמקובל בצרפת. בגלל זה, יינות הביכורים בכלל ויינות הבוז'ולה נובו בפרט מיועדים לשתיה מידית ולא יאוחר מ-6 חודשים מיום חשיפתם.
כבר שנים ארוכות שחברות אלכוהול בכל העולם תומכות ונותנות חסויות למשחקים שונים. אני לא מדבר רק על בירה – השידוך המוכר והאמת שכבר די מסורתי שחוק בין בירה וכדורגל למשל, – אלא תמיכה של חברות אלכוהול של ממש בספורט: ג'וני ווקר ופורמולה 1, ועכשיו דיאג'ו כולה, שרוצה להיות נותנת חסות למשחקים האולימפיים בלונדון, 2012.
זווית תומכת: האמת שחלק מענפי הספורט בכלל התפתחו מעולם המשקאות. קחו למשל את מרוצי ה- NASCAR – מרוצי המכוניות האלמותיים של ארצות הברית. ההתחלה שם הייתה של כמה מבריחי משקאות מהירים, שהפכו להיות נהגי מרוצים. אנשים שהיו ספורטאים במשך היום, והשתמשו במכוניות שלהם – או דומות להן – כדי להבריח moonshine בשעות הלילה. כל מסורת הגביעים התפתחה ממשחקי ספורט שהתנהלו בחצרות האחוריות של פאבים באנגליה, ועוד ועוד.
נגד: כל העניין הבריאותי, כמובן: האם אלכוהול זה באמת מה שספורטאים צעירים – או הצופים בהם – צריכים, כדי לשחק טוב יותר? אנחנו רואים מה קורה עכשיו במגרשי הכדורגל והכדורסל, עם כל מיני שיכורים ושיכורים בדרך, ילדים שמכניסים ערק בשקיות של טרופית ודברים דומים. לא בדיוק לעניין.
הנקודה היא שחברות האלכוהול יכולות להשתמש בדיוק בחסויות האלה, כדי להעביר מסרים של שתיה מתונה, המנעות משתיה בארועים מסוימים ומימון או השתתפות במימון של קמפיינים במגרשים, בדיוק למטרה הזאת. נכון, זאת פרסומת, אבל ממילא שותים, וממילא נוהגים, אז שלפחות יהיה מישהו שיטרטר להם בשכל לשתות נכון ולנהוג מתון, ויעשה את זה כמו שצריך, סוףסוף?
ש.
אני משאיר לכם לקרוא ולהנות, הן מהפואטיקה והן מהחיבור הפלאי של היין לסיבת המסיבה.
wine fest (שם המסעדה)
לכבוד חגיגות הבוז'ולה, המסמלות את בצירת היין הראשון בעונה, המתקיימות ב-14.11.07, החליטו ב- , מסעדת הגריל-בר האסיאתי הראשונה בפ"ת, לפנק כל לקוח המזמין ארוחה מהתפריט בכוס יין אמריקאי איכותי, של יקב קולומביה קרסט, במחיר סמלי של 10 ש"ח לכוס. כוס היין תינתן במועד חגיגות הבוז'ולה, החל מהשעה 17:00 ועד ליום המחרת.
מה אתם יודעים על האשה שבשמאל, כאן? אם לא הכרתם אותה עד היום, או שאינכם יודעים את שמה, כדאי שתחשבו על להכיר אותו. Mariann Fischer Boel.
הגברת הזאת יזמה ומתכננת רפורמה גדולה בשוק היין באירופה. הרבה עקירות כרמים מיותרים הגבלות על נטיעות, שינויי ייעוד לקרקע ועוד המצאות מהמצאות שונות. אפשר להסכים או לא להסכים לתוכנית ולמניפסט שלה – למשל ליצור משהו שנקרא "יין אירופי", שיכול לבוא מכל פינה באירופה, לאסור על שפטליזציה (הוספת סוכר למיץ הענבים – מה שיעמיד בבעיה יצרנים מאזורים קרים)אבל לפחות לפי המספרים הקרים, היא תחסוך הרבה כסף לאיחוד האירופי.
אגב, אירופה בכלל משתגעת: כל עניין הביודיזל הזה, בו מיצרים אלכוהול לשימוש בתערובות דלק לרכב, "גנב" הרבה מאוד משאבים מעולם החיטה והשעורה – מה שגוזר עליה במחירי הלחם, הבירה, העופות ויתר מי שחייהם סובבים סביב העולם האורגני. זה לא שמייצרים דלק מחיטה פתאום, אבל חקלאים מחליפים שטחי גידול של X בשטחי גידול ליבולים שיכולים לתת יותר ביודיזל, והיבשת כמרקחה.
בחזרה לעניין של הגברת פישר בואל, אם לא הספיק לה ה"יין האירופי", עכשיו היא הצליחה להרגיז גם את הגרמנים, כשהציעה השבוע לקרוא "יין" רק למה שמקורו בענבים. הנוהג הוא שכל מה שבא מפירות יכול להקרא יין, כאשר מצמידים את שם הפרי, ואם לא מצמידים אותו – זה יין מענבים. הגרמנים כועסים, כי הם מייצרים הרבה מאוד יין תפוחים – לא ממש סיידר – והעסק הזה יעלה להם הרבה יוקרה וכסף. מן הסתם תהיה להחלטה גם משמעות על התקן הישראלי – וזה מה שמטריד אותי (אני חושב שצריךלהשאיר את המצב של יין מפירות הוא יין [פרי] ולא לגעת בזה).
אז בינתיים הדוברת של הגברת פישר בואל הוציאה הודעת הרגעה, אבל מדמנת הבירוקרטיה של האיחוד האירופי כבר כמרקחה, ותשאר במתח עד להחלטה, בדצמבר…
אגב, פישר בואל הצליחה לעורר גם גיחוך, ולא רק כעס, כשהצטלמה ל"רפורמת היין שלה" מחזיקה אשכול יפה של… ענבי מאכל.
אחרי הפשלה המביכה והמרגיזה של פרסום כתבת רוחב על המדריך מודל 2008 של רוגוב, כמה ימים לפני מסיבת העיתונאים לרגל השקת הספר, הצליח משרד יחסי הציבור של הוצאת Toby Press (המו"ל של רוגוב) להביא בכל זאת כמה עיתונאים למרתף של "דרך היין" שברחוב החשמונאים. אחרי הכל, אם כותבים על משהו ב"ידיעות", הסיכוי לפרסומים נוספים הוא לא גדול, במיוחד אם ההרגשה היא ששוב, משום מה, עשו תרגיל. מי שבא, בא יותר מתוך כבוד למחבר, מאשר מתוך חיפוש אחרי חדשות, אני מניח, ורצון להתחכך – תרתי משמע – עם כל המי ומי של שלולית היין והקולינריה המקומית. היה צפוף, וככה מצאתי את עצמי דחוק אל מתקן המים המינרליים של האחים שקד ואל אחד ממנכל"י היקבים שהיה לו הרבה מה לאמר על טקטיקות השיווק האחרונות במקומותינו. זה אפרופו, איך נאמר, אחד הבלוגים הקודמים שלי. עולם היין, מסתבר, כבר קרוב יותר ויותר לעולם אחר ממה שחשבנו: רשימות שחורות, הסכמי בלעדיות ומתנות ממתנות שונות, העיקר שלא יהיה ברז של המתחרים במסעדה. אה, סליחה, על מה אני מדבר: כמובן יין של המתחרים במסעדה. החשיבות, הוא אמר, שיש ליועצי יין למיניהם בכל הקשור בבניית תפריטים או מיקום ומצאי ברשימות שונות בטל בשישים לעומת ההסכמים השונים שנעשים מאחורי גבו של הצרכן התמים. עצוב, אולי, אבל "מסחרי", ומדגיש שוב את החשיבות שיש למוסד דמי החליצה: רוצים לשתות מה שאתם רוצים? תביאו בקבוק מהבית וזהו.
אבל אם אחזור עוד לרגע למדריך של רוגוב 2008, זה שלשמו התכנסנו, הרי שהוא גדול יותר ורחב יותר מזה של שנה שעברה, צבעוני יותר ונראה הרבה יותר מקיף. רוגוב מתכוון להוציא גם גרסא עברית של המדריך – כנראה כבר בשנה הבאה – ומי שלא הצליח להגיע למתאבנים, יכול היה להחליף מילה עם העורכת הסימפטית של המהדורה העברית, שכבר הייתה מוכנה לגלות את שמה ואת תפקידה.
מאיפה לכל הרוחות הוא מביא את כל השמות האלה?
אני מניח שכל חובב יין שני ירצה עכשיו להתווכח עם רוגוב על הדרוגים, הציונים ומספר הכוכבים שהוא נותן ליקב זה או אחר, או מדוע שמו של יקב מסוים נעדר מכל רשימה אפשרית. אבל מכניס או לא לרשימות, רוגוב מסקר את כולם. לצד כל היקבים החשובים והמבוססים, או לפחות את אלה שתמצאו יינות שלהם פה ושם, תמצאו במדריך כל מיני עושי יין זעירים ממקומות נידחים ברחבי הארץ, שאלוהים יודע איפה תתקלו באחד מ- 1501 ויותר הבקבוקים שהם עושים בשנה (1500 בקבוקים הם המינימום כדי להכנס למדריך, עם יוצאים מהכלל); שמות כמו שריה, יהודה, קליינס, מילר ואחרים, הם בודאי לא household names. לאלה אין אולי חשיבות צרכנית במיידי, אבל בשביל ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים חייבים לעבוד, וחייבים לאמר שרוגוב עובד. לו רק מהבחינה הזאת, אם אתם אספני בקבוקים או חייבים לרחרח כל פקק ישראלי – זה המדריך, ללא ספק, וזה לא נאמר בציניות, אלא מתוך קנאת סופרים אמיתית.
מחיר: 99 ש"ח, כמו כל שנה. ואפשר להשיג בכל חנויות הספרים.
יבואן יין ויועץ עצמאי. היינות היו כולם מריוחה, שניים מיקב שהצלחתי לזהות, והשלישי מאותו אזור (Gimileo), אבל מיקב שלא זיהיתי: אולי מאותו היקב, אבל באופן שערורייתי לא הורדתי פרטים מהתווית, והיין לא מופיע ברשת. כך או אחרת, מדובר בשלושה יינות של 100% טמפרניו, ששווה להזכיר בגלל הסגנון שלהם: מודרני, עתיר ארומות ועץ – חביות צרפתיות ואמריקאיות. למי שחשב שאי אפשר לעשות "סופר-ריוחה" מענבים מקומיים, זאת התשובה.
שכבר די 
כדאי שתחשבו על להכיר אותו. Mariann Fischer Boel.