אריק – כשאני יגדל אני רוצה להיות שגיא קופר – אסימוב, כתב היין של הניו יורק טיימס, כתב השבוע על השמפניה הכי יקרה של קרוג, הלוא היא ה- Clos d’Ambonnay 1995. סינגל ויניארד משובח ביותר (כדבריו, אתם יכולים לקרוא במאמר שלו, אני לא אפריע), שעולה משהו כמו 3000 $ וקצת יותר.
אז נכון, 3000 דולר אמריקאים זה ממש לא כסף היום – ומחר זה יהיה כנראה עוד פחות – אבל בכל זאת, רבאק, קצת צניעות? מה זה המחיר הזה? לאסימוב יש כמובן הסבר למחיר, והאמת שההסבר לא רע, ואני בעדו (אם יש מי שמשלם, למה שהספקולנטים יעשו את כל הכסף ולא היצרנים). אני רק מקווה שאסימוב יבין שתג מחיר כל כך גבוה מקרין בסופו של דבר גם על המשקאות הכי זולים ומיקר אותם, בסופו של דבר. לעודד את התופעה הזאת, אזוטרית ככל שתהיה – זה לא טוב.
אסימוב טעם את השמפניה – ממנה עשו משהו כמו 250 או 260 ארגזים – בארוחת צהריים עם אוליביה קרוג עצמו. אני מניח שקרוג היה מקסים ושארוחת הצהריים הייתה יותר מאשר שווה, ובהתאם לכך, אסימוב בטח היה בדיסוננס קוגניטיבי לא פשוט:
מתוך זה שאני מסתכן בקריאת מחשבותיו של אחר (ובתביעה משפטית מהסוג האמריקאי ביותר), אני מוכן להמר על מה שהלך לאסימוב בראש, באותן שניות של הזיה מוחלטת, לאחר הזופ הראשון של ה- ד'מבוניי: "קיבינימט," הוא בטח חשב לעצמו, "זה לא רע, אבל שלושת אלפים או שלושת'לפים סמקרונס בשביל בקבוק יין?" מתוך ההזיה הזאת בודאי הצליח לשמוע את קרוג אומר משהו שחייב אותו לחייך ולהנהן בהסכמה, אבל המחשבות בודאי המשיכו: "איך אני מספר לעולם על הדבר הזה? איך אני יכול להמליץ על בקבוק במחיר הזה לקוראים של ה- NYT?"
האמת שהוא יצא מזה בכלל לא רע (משהו בנוסח "שווה כל גרוש, אם כסף אינו הבעיה"), והצליח לשמור על היחסים שלו עם אוליבייה, אני מניח, אבל אפילו זה לא העניין. העניין הוא התגובות. קראתי את התגובות לפוסט שלו וניסיתי לחשוב על התגובות האופייניות למאמרים שלי בוואינט, בנוסח "יין סביר במחיר סביר" ושות'. פה ושם היו נצנוצים והבלחות של הבדלים בניסוח, אבל השלד? הבסיס? אלה היו אותו דבר.
אז אני מרים כוסית של קווה סבירה בשבעים שקלים לחיי הקוראים והמגיבים הישראלים: אתם לגמרי בקו אחד עם העולם הנאור. . . ההבדל הוא רק בתגית המחיר (שמפניה סבירה במחיר סביר זה לא שבעים ש"ח, אלא אולי 300).
יללה, רק לחיים!