השם מגרז, ברנרד מגרז, אולי לא יאמר הרבה בארץ, אבל דפרדייה בוודאי כן. מגרז הוא מה שנקרא טייקון של יין – עם כרמים ויקבים בכל עולם (הוא מכר איזה נכס קטן בצרפת לאחרונה), כולל ביפן – ויש לו שותפות של יינות עם ז'ראר דפרדייה; בעל יקב שהוא גם שחקן (או אולי זה הפוך?). לשניים יש פרויקט של ייצור יין תחת השם של דפרדייה – עשרה יינות אדומים מכל רחבי העולם. של מגרז, לפחות.

בסוף מארס ארחו השניים 50 כתבי יין – בתוכם כמה מהמכובדים בצרפת – לארוחת צהריים אצל אלאן דוכס, בפריז. השקות וחגיגות רבות נערכות במסעדות טובות, פה אין שום דבר חריג. מה שכן היה החריג הוא מה שניתן לעיתונאים בסוף הארוע בתור "קיט עיתונות". בשעה שלרוב יש בו מידע על היין + עט או פנקס רשימות, ולכל היותר פותחן עם שם היקב עליו (או כפכפים ושרוואל, במקרה של ישראל), העיתונאים מצאו שהיה בו לא פחות מאשר שעון של קרטייה, בשווי של למעלה מאלף יורו.

הרוב החזירו את ה"מתנה" או תרמו אותה למטרה מוצדקת, אבל דפרדייה הוא זה שחטף בינתיים על הראש, יותר מאשר מגרז. למה זה? אולי בגלל ההבדל בין הדמויות, ואולי בגלל הפחד מטייקון היין. אתר היין היחיד שבינתיים הגיב על העניין הזה היה דקנטר. העסק עצמו "התפוצץ" הודות לאתר צרפתי בשם בקשיש.

אגב, הקריקטורה ב"בקשיש" אומרת: "היין עשיר ונדיב… כמו מר דפרדייה".

שניים מהיינות של דפרדייה בארץ (לא קשורים לעניין הזה).

אבסולוט רצה כבר כשנה עם קמפיין שכותרתו In an Absolut World. במודעות אפשר לראות מצבים שונים, כמו שיתארו אותם לעצמן קבוצות אוכלוסיה שונות (נשים – לדוגמא – במודעה שבה רואים גבר בהריון).

החברים שמשווקים את  אבסולוט וודקה במקסיקו החליטו ללכת עם הכיוון הזה, ופרסמו מודעה שבה רואים את מפת ארצות הברית, כביכול על מפה מקסיקנית, מחולקת לפי מה שאמור היה להיות לפני ההסכמים השונים שנחתמו בין מקסיקו וארצות הברית. המפה הזאת מתעלמת מכמה הסכמים כמו הסכם גאודלופה הידאלגו של 1848, הכרזת העצמאות של טקסס ב- 1836 ועוד הסכמים אחרים… בעניין הזה, האלגוריה המתבקשת היא כל כך מתבקשת שאי אפשר להתעלם ממנה, או  ממנה.

המפה עוררה די הרבה כעס בארצות הברית, והחברה משכה את המודעות בתחילת החודש. זה לא שינה הרבה לוודקה Skyy, שמיד קפצה על העגלה והודיעה שהיא "גאה להיות וודקה שמיוצרת בארצות הברית".

מעניין…

Š

כמנהגנו לפני חגים – ראש השנה ופסח – גם הפעם טעמנו שורה של יינות ישראליים כשרים, מבית היוצר של היקבים הגדולים: כרמל, בנימינה, רמת הגולן וברקן. הפעם הוספנו גם יינות של רקנאטי ובדקנו האם יינות במחירי ביניים ובמחירים "גבוהים" אכן מצדיקים את מחיריהם.

יינות הריזרב של רקנאטי וברקן והספיישל ריזרב של בנימינה נתנו כולם תמורה טובה מאוד לכסף. בדרגות הגבוהות של המחיר – 100 – 150 ש"ח – הדברים כבר פחות אטרקטיביים, ומרבית היינות, לצערי, לא מראים ברק או דברים מיוחדים. גם אלה מהיינות שיצאו ממוקמים במקומות הגבוהים לא עשו זאת בציונים גבוהים במיוחד-  אף יין מאותם יינות שהיצרנים היו רוצים שיעלו על שולחן הסדר שלנו לא התעלה מעל 16 (90) נקודות.

בטעימה השתתפו הפעם: איתי ספיבק, ניר כרמלי, עידו לווינסון (יינן ביקב רקנאטי) ושגיא קופר.

לקריאת סיכום הטעימה, בפורמט אקסל, הקליקו כאן.

הטעימה הייתה טעימה עיוורת, והיינות נטעמו לפי זנים, ואז לפי סגנון עשיה (יינות צעירים ואחריהם מתישנים בעץ וכו').

הבוקר חשבתי לכתוב על הכפר השוויצרי שמפן, שמשנת 1675 (או תאריך דומה, כלשהו, בכל אופן – המון זמן) מייצר יין, אבל תושביו לא יכולים להשתמש יותר בשם הכפר על התוויות. אני רואה לעיתים קרובות משהו בכוחנות השמפניסטית שהוא מעבר לכל דבר סביר. זה נוגע לרוב לא לדברים של העולם החדש – יינות מבעבעים שעושים חמישים או מאה שנה ותו לא, אלא לדברים של העולם הישן, כמו במקרה הזה. פה, מאז 2004, כשהשוויצרים נאלצו להפסיק את השימוש בשמם, ירדה מכירת היין מ- 110000 בקבוקים בשנה (אוקיי, זה לא המון, אבל זאת שוויץ, לא ישראל), ל- 32000. אלה הרבה מאוד משפחות שמתקשות עכשיו להתפרנס. מה יהיה? לא ברור. הם יוצאים למאבק בממשלת שוויץ, שחתמה על ההסכם עם הצרפתים, אבל הסיכויים להצלחה, לדעתי, מול הצרפתים וארגון הסחר העולמי הם אפסיים. השמפניירים פשוט חזקים מדי.

אבל, כמו שהכותרת אומרת, אנחנו לא בעניין הזה הפעם, אלא בעניין של יינות כשרים ומה אומרים עליהם מומחי היין של ה- Wall Street Journal.

דורותי גיילר וג'והן ברצ'ר כותבים את טור היין של העיתון הכלכלי הנחשב ביותר באמריקה כבר עשור, אולי יותר (ג'נסיס רובינסון כותבת את המקבילה ב- FT). הפעם, לקראת פסח, הם טעמו שורה של יינות כשרים שהשיגו – משהו כמו 50 בקבוקים שונים – מכל רחבי ארצות הברית. ההתיחסות שלהם ליין כשר היא כמו ליין רגיל לגמרי, והם גם אומרים את זה: הטעימה אמנם לקראת פסח, אבל הם טועמים יינות כשרים במהלך כל השנה, כחלק מטעימות שיגרתיות -  Good for us!

הבשורה הטובה היא שלמרות שמדובר ביינות מכל העולם, היינות הישראלים הצטיינו, או לפחות היו הטובים ביותר. באדומים הצלחנו יותר, אבל השרדונה היה לרוב עמוס עץ ובך החטיא את המטרה. צריך לשים לב לזה, כיון שאם בארצות הברית כבר מדברים על זה, כנראה שהמצב ממש רע. האמריקאים המבינים - כמו האירופים – מחפשים היום פחות עץ ביין שלהם, ומהבחינה הזאת צריך לתכנן יינות ליצוא באופן המתאים.

מי היו היינות שצוינו? אורנה צ'ילאג קיבלה הרבה מאוד מחמאות בין היינות האדומים, וגם השרדונה של עמק האלה (אחד הפייבוריטים האישיים שלי) צוין כיין שניהול העץ שלו טוב, והוא פירותי וטעים.

האם אחרי שקילקלתי לכם את השורה התחתונה כדאי לצפות? ראוי מאוד – גם בשביל לדעת, וגם, לא מעט, בשביל הנחת.

בבקשה:

יקבי כרמל למען תושבי שדרות ועוטף עזה תורמים אלפי בקבוקי יין לחג

יקבי כרמל תורמים לקראת חג הפסח  כ- 5,000 בקבוקי יין למען תושבי שדרות. התרומה השנה תתבצע באמצעות עמותות מוכרות ורשמיות הפועלות באזור. בנוסף תורם היקב 650 בקבוקי יין לעמותת "קבוצת שורשים" הפועלת למען נזקקים באזור מרכז הארץ.

יו"ר ומנכ"ל יקבי כרמל, ישראל איבצן, אומר כי בחג זה, מעבר לסיוע שהיקב מעניק מידי שנה לנזקקים, הוחלט להעביר תרומה גדולה במיוחד לתושבי שדרות ועוטף עזה. "תושבים אלה", אומר איבצן, "עומדים בחזית של מדינת ישראל כבר תקופה ארוכה ומתמשכת. אנו שמחים לסייע להם ליהנות מיינות משובחים בחג ובתפילה שייהנו גם משקט ביטחוני".

וככה כתוב:

"צחי דותן (50), חבר מושב גבעת חן, יחליף את דודו ברעם שיוצא לגמלאות לאחר ששימש בתפקיד כ- 20 שנה. בשמונה השנים האחרונות שימש דותן במספר תפקידי מטה במשרד להגנת הסביבה ביניהם: ראש אגף, יועץ השר ויועץ המנכ"ל המשרד להגנת הסביבה. כמו כן שימש כנציג השר להגנת הסביבה בדירקטוריון פארק אריאל שרון."

הדירקטוריון של מועצת גפן יין, מסתבר, החליט ללכת על בחירה למנכ"ל שלא מתוך הענף, ואפילו לא מתוך המשרד (החקלאות), אלא הביא מישהו ששימש בתפקידים אחרים. בסקירה מהירה בגוגל, מסתבר שצחי דותן, שנראה כמו ברנש מאוד סימפטי בתמונה שלו, שימש לאחרונה כראש מערך הגנה על בעלי-חיים במשרד לאיכות הסביבה. האם זה יספיק לו? אני לא יודע מה מהות התפקיד ההוא, ב"משרד לאיכה"ס", וכנראה הרעיון הכללי הוא להגן על בעלי החיים מפני התעללויות, אבל הולך להיות לצחי זמן קשה למדי בתוך המערכת.

מועצת גפן יין היא גוף מאוד בעייתי, שלא הוכיח בשנים האחרונות שיש לו שיניים או תפקיד מהותי אמיתי בענף. הוא זה שאמור לקבוע את מחירי הענבים, למשל, אבל המחירון שלו הוא משהו כמו המחירון של לוי יצחק: בסיס לשינויים, במקרה הטוב. בדברים אחרים כמו דיווח על כמויות יבולים, נטיעות חדשות ופיקוח בכלל בענף, קשה לאמר שהמועצה היא סיפור הצלחה מסחרר. זאת לא אשמתו של איש, אגב: דודו ברעם, המנכ"ל היוצא, היה נתון במשך כל השנים בין הפטיש והסדן בגלל מבנה המועצה: היקבים הגדולים הם שמממנים חלק גדול מפעילותה, יושבים בדירקטורין ולכאורה מפקחים, בעצם, על עצמם. כסף לפיקוח ולמפקחים אין ממש, כך שצריך להיות סופרמן כדי להגיע למשהו.

המועצה גם אמורה לתכנן את הנטיעות בישראל, לדאוג לכנות ושתילים ללא וירוסים, אבל זה במצב עוד יותר גרוע. אלכס הרוני למשל, מדלתון, מתנגד להכתבת מדיניות נטיעות. זה נכון, במיוחד בתנאי משק חופשי, ולכן יש למחוק את התפקיד הזה מהאג'נדה של המועצה. חומר ריבוי הוא עניין מאוד מאוד בעייתי בארץ ועושים כאן מעט מדי כדי להקדים את המכה הצפויה – שתגיע (ייננים ובעלי יקבים טוענים שהרבה שתילים שניטעו לאחרונה נגועים בוירוסים והתוצאות ייראו בעוד חמש – עשר שנים מהיום). אז אם פיקוח על נטיעות הוא פאסה, וחומר ריבוי הוא בעיה של האגף להגנת הצומח במשרד החקלאות, אזי הדבר המהותי ביותר שצחי דותן יצטרך לדאוג לו, הוא פיקוח על תפוקת הענף, ובמיוחד על מקורות הענבים.לאחרונה הייתי נוכח במסיבת עיתונאים שבה הסתבר ליושבים סביב השולחן, ונראה לי שגם לחלק מאנשי היקב, שמה שיש בבקבוקים הוא לא מה שכתוב על התוויות. זה לא היה נראה מספיק חשוב לאשת המכירות של היקב לתקן את המעוות, כיון שמדובר היה ב"מעט מאוד בקבוקים (1500, 15,000?) ולא שווה לתקן בשביל זה", דבר שבכל מדינה מתוקנת לא היה עולה על הדעת לאמר. גם מקורות הענבים לא היו ברורים – היינן אמר דבר אחד, התוויות דבר שני והקומוניקטים – שלישי.  היקב מן הסתם יתקן את הדברים בהקדם – כך אני רוצה לקוות – ובהתחשב עם זה שהיין עדיין לא בשוק, אולי הנזק לא גדול כל כך (לצרכנים).

מקרה אחר: הסחר בענבים, במיוחד בשנת שמיטה, הוא בכלל נושא פרוע, שיש לסדרו. לא ייתכן שכורם יעבוד במשך שנה או עונה שלמה עבור יקב מסוים, תחת ההנחיות המקצועיות והמעקב של יינן או ייננית מסוימים, ועם פרוץ העונה, בהבשיל הענבים, יחליט שהוא מוכר כמות כזאת או אחרת ליקב אחר. זה לא מקצועי ולא אתי.לאור זה שאין בעצם שום פיקוח, ולאור המקרים האלה ומקרים אחרים, אני מפסיק להתיחס למקורות הענבים כאל תורה סדורה. אני בטוח שאלה מקרים ספורדיים שלא אמורים להשליך על השאר, אבל למה שנאמין, בעצם? למה שנאמין שמה שיש בבקבוק קברנה סוביניון, הוא אכן קברנה סוביניון ולא מרלו-ארגמן?!הפתרון היחיד שיכול להיות בישראל, כמו במדינות אחרות מתוקנות, הוא פיקוח על הכרמים ועל היבולים באמצעות פיקוח על כמויות הבקבוקים. אתה רוצה לייצר 5000 בקבוקים, תוכיח שיש לך ענבים ל- 5000 בקבוקים. תראה חוזים, דו"ח יבולים וכמויות בבציר עצמו. אז תקבל 5000 תוויות – band, כמו של סיגריות – לשים על הבקבוקים ולשווק אותם. זה הדבר הראשון שמועצת גפן יין צריכה לעשות. למה בקיאנטי, באוסטריה או בגרוזיה אפשר, ורק אצלנו לא?הדבר הזה יועיל לכורמים וגם ליקבים, ובמיוחד ליקבים הגדולים,  כל עוד הם מכניסים ליין מה שהם אומרים שהם מכניסים לתוכו. הוא יועיל לצרכנים, ואנחנו חייבים לעמוד על זכויותינו בעניין הזה.

בהצלחה רבה לצחי דותן, מעומק הלב. באמת.
ש.ק.
(המשך…)

כן, גם זה, אבל קודם כל מאמר נחמד שהתפרסם ב- "TIME" ודן בכל מיני עטיפות מפולצ..ות למוצרי צריכה שונים, בעיקר (אם לא רק) מוצרי מזון.

אוטופיה – האמנם כצעקתה?

בין הכוכבים במאמר היא האוטופיה של סמואל אדמס (האם כבר רשמתם בירה לתחרות מועדון הבירה הישראלי, אגב? הרישום מסתיים ב- 30 לחודש!), מים מינרליים בשם Bling H2O ושמן זית.

ג'ואל סטיין שאל את עצמו אם אכן יש משהו בעטיפות של 120 – 150 דולר לבקבוק "בירה" שצורתו מגוחכת ועשוי כעין דוד בישול בירה (תרגום חופשי של המקור). הוא הלך וטעם את ה"מוצר" עם שני חברים נוספים, שהגיעו לערב עם חיוך של "כן, מה זה הדבר המגוחך הזה?" ו- זהירות, ספוילר – יצאו ופליאתם בידם.

אז האם בקבוק שמן זית ב- 150 דולר שווה את העניין, או בקבוק מים מינרליים ב- 40 דולר הוא דבר "שווה"? תקראו בעצמכם. אני חושב שיש פה משהו לכולנו ללמוד ממנו.

גפת יין להצלת הגלידה

מסתבר שצריכת הגלידה באירופה נמצאת בירידה. האמת, עם כל ההתחממות הגלובלית, אני לא כל כך מבין איך, אבל אולי זה הטרנד הבריאותי/רזוני שעושה את זה ואחראי לעניין. (כמה עניין? יורומוניטור אומרים שמדבור בירידה של – שימו לב – 0.4% בשנת 2004. בהעדר מספרים יותר מעודכנים, אני מוצא את עצמי אומר "פששש").  בכל אופן, מסתבר שקבוצת מחקר טאיוואנית  – ארץ שכידוע מגדלת המון המון גפנים, בעיקר ליין, והמחקר הזה יהיה מאוד אפליקטיבי שם – גילתה שאם מוסיפים משקעי שמרים לגלידה, אפשר לשפר מאוד את תכונות ההפשרה שלה (כלומר – היא מפשירה לאט יותר), ולהקנות לה תכונות נוגדות חימצון – עוד פשששש רציני. אליה וקוץ בה? אם משתמשים ביותר מדי שמרים ושאריות תסיסה, מקבלים משהו שיש לו מרקם של גרגרים, ולא של גלידה.

ומה תהיינה ההשלכות על השוק המקומי, שלנו?

במצב הזה אני יכול לראות את כרמל באה סוף סוף עם משהו מוצק ל"תנובה", שהיא כידוע בעלת הבית של "טנא נוגה". השאלה היא למה שתנובה תקנה את כל כרמל, רק בשביל משקעי השמרים. מצד שני, זה בדיוק העסק שלה, לקנות פרות בשביל חלב, אז אולי בכל זאת? אחרי הכל, לקוקה קולה יש כבר יקב וגם מחלבה…

למעוניינים:

 Hwang, J.Y., Shyu, Y.S., and Hsu, C.K.* 2008. Grape wine lees improves the rheological and adds antioxidant properties to ice cream. LWT-Food Science and Technology doi:10.1016/j.lwt 2008.03.008

אתמול – 6.4 – התקיים ערב הסיום של "אשכול הזהב", תחרות היין הותיקה והמשמעותית של ישראל, שמארגן סטודיו בן עמי. מלבד שני פרסי הוקרה, אחד לשלום בלייר, מנכ"ל יקבי רמת הגולן, והשני לישראל פרקר, מי שייסד את israelwines.co.il, ובעיני אחראי ללא מעט מטרנד יקבי הבוטיק, חולקו פרסים ומדליות בקטגוריות שונות ורבות, מבוססות על גודל היקב, זנים ומחיר.

הרשימה המלאה נמצאת באתר של סטודיו בן עמי – sommelier . מבט בה יראה כמה דברים מעניינים:

1. רמת הגולן הצליחו מאוד עם זנים משניים כמו ויונייה וסירה, אבל נעדרו מהקטגוריות ה"כבדות", כמו שרדונה, ק"ס (מלבד 'גולן', ששם כבר אמרתי שנראה שהושם דגש על שיפור נקודתי של היין) ומרלו. האם לא הוגש יין לתחרות בקטגוריות אלה, או שבאמת קרה משהו ביקב ונשכחו הזנים המסורתיים?

2. בראש-בראש המסורתי בין "כרם שעל" וה"הייטסויין" ניצח אולי השנה "כרם שעל", אבל ההפתעה לחלק היא הניצחון של הגווירצ' של בנימינה על האחרים בקטגוריה. דווקא לא מפתיע, כיון שזה אחד מהיינות שששון בן אהרון בהחלט יודע לעשות היטב.

3. בתחום היקבים הקטנטנים, יש די הרבה שמות חדשים: שילה, אסיף, הררי קדם, שטרן… זה טוב, כיון שזה מעיד על כך שלא פסה ההתלהבות מעשיית יין גראז'יסטי.

4. כרמל הגישו הרבה יינות "שלהם", אבל התחושה שלי היא שהם נמנעו מלהגיש יינות של יתיר. זה לא טוב. למה? כיון שא', לא צריך לחשוש מהתמודדות, אם בטוחים באיכות של היין. ב' – לא הייתי רוצה לראות עכשיו את יתיר תופס את אותה פוזה של יקבי איכות שנמנעים מלהשתתף בתחרויות , משעאן "מבט מלמעלה" על יתר השחקנים בשוק. ל"יתיר" יש תדמית  מצוינת של יקב שהוא חלק מהעשייה והתעשייה, אבל עם איכות, והדבר האחרון שהוא צריך זה להסתגר בד' אמות. ג' – אם העניין הזה יהפוך לטרנד, זה יוציא מהתחרות הרבה מהעניין שיש בה.

5. רקנאטי – הרבה דיברו על אי ההצלחהשל היקב בטעימה של פרקר, בארצות הברית. ההצלחה של היינות של לואיס פסקו כאן, בארץ, מעידה על החשיבות של טעימה מקומית ותחרות מקומית, עם שופטים מקומיים, ועל כך שיקב יודע לייצר את היין המתאים לשוק המתאים. התרגלנו לטעם? אולי, אבל אין בזה שום דבר רע. בכל מקום בעולם צורכים קודם כל יינות מקומיים, ואחר כך יבוא, ואין שום רע או בושה ביקבים שיודעים לעשות יין עבור השוק המקומי, שלהם. נהפוכו.

6. מרלו – סגל וברקן… בשקט-בשקט לקחו אנשי חולדה את שני המקומות הראשונים בקטגוריה הזאת, שהיא לא קלה ("למרלו ישראלי יש טעם של קברנה סוביניון" וכל זה). מראה שא' - לא צריך לפחד לעשות יין עם אמירה אישית (א' פלדשטיין ו"רכסים"). ב' – לא צריך לפחד לעשות יין אלגנטי (מרלו סופירייר, 2004).  

ושוב, הפרסים שהוענקו לשלום בלייר ולישראל פרקר, שניהם במקום. שני האישים בהחלט עשו קודם כל לטובת יין בישראל, ואז גם לטובת יין ישראלי, ולא רק למיצוב היקב, ה"אני" או האתר שלהם, ובזאת מגיע להם כל הכבוד.

 עמית דרור התארח אצל יפית לוי ושחר הרץ (בירמאסטר) לערב שכולו נהנתנות ביראית: אוכל ובירות בוטיק אמריקאיות. איך היה, אתם מוזמנים לקרוא כאן.

"אז אתה בא הערב? תהיה המון בירה ונזמין איזה פיצה". ככה בדרך כלל מתחילים ערבי בירה שאני מכיר.
בירה היא לא יין, היא לא מתחכמת, היא לא עפיצה והיא לא (יסלחו לי הקוראים) פלצנית, נכון? אז מה הקשר בין ערב גורמה 'מתוחכם' ובירה? אין קשר? טעות, יש ויש. נוכחתי לגלות שאפשר להעביר מעל ארבע שעות באכילה נהנתנית של מגוון מטעמים בליווי בירה שונה בהתאמה אישית לכל מנה.
  מיד כשנכנסתי אל בית המארחים, אצל יפית לוי, בירמאסטר, הגישה לי יפית  מתאבן ביס ברוטב אנגלז חום ובזיליקום.
המעדן לווה בבירת Great White, 4.8%  (Style: Belgian Wit) מבשלה: Lost Coast Brewery, Eureka, California.
תהיתי לגבי הבירה הלא מוכרת והובהר לי שאני עומד לשתות תשע בירות אשר לא שתיתי לפני כן, כולן ממבשלות בוטיק אמריקניות. סצנת בירות הבוטיק האמריקנית עדיין לא הגיעה אלינו (פרט אולי לסמואל אדמס) אך ניתן לקוות שבדומה לדברים אחרים מאמריקה, לפחות חלק מאלפי בירות הבוטיק אשר הלהיבו בעשור האחרון את אמריקה יגיעו גם אלינו.
 המנה השניה הוגשה כשכולנו כבר מסובין. שיפודי גבינה בבלילת בירה ולחמניות ביס ממולאות בליווי Sprecher Amber 5% (Style: Vienna Lager)
מבשלה: Sprecher Brewing Company, Glendale, Wisconsin
ובכן, הגיע הרגע לנפץ את מיתוס "הגבינה ויין", מסתבר ש "גבינה ובירה" הוא הלהיט החדש.
  בעוד קהל הסועדים עסוק בדיון לגבי האפטר-טייסט של הבירה אחרי ביס משיפוד הגבינה כבר החלו לעלות מהמטבח ריחות  חדשים. לסועדים הוגש תבשיל גריסי פנינה בציר לתת עם שמנת ותערובת ירוקים וכישות בליווי  Buzzards Bay Pale Ale, 5.2% (Style: American Pale Ale)
מבשלה: Buzzards Bay Brewing Inc, Westport, Massachusetts
עוד לא יצא לי לטעום ציר-לתת עם שמנת ובודאי שלא נגיעת רוטב כשות. בשלני בירה בודאי ירימו גבה למשמע הרעיון היומרני של כשות מריר-עד-אימה באיזושהי מנה (פרט לבירה). ובכן, לא רק שזה עבד, זה פשוט זרם נפלא עם חמצמצות השמנת ומרקם הגריסים. הידד לשפית יפית וסומלייה הבירה שחר על רעיון מקורי ומוצלח.
 על מנת לאפשר לסועדת אחת שלא יודעת לשתות לפרוש בשלום וגם בשביל לנקות קצת את החיך, הוגשה מנת מעבר של סורבה שמפניה וסורבה פיג'ויה .
נו טוב, הרי אין ארוחת גורמה ללא סורבה, לא?
לאחר ההפסקה הקלה, המשכנו במסע התענוגות עם סלט תרד עם ויניגרט שומשום בליווי קרקר פרג עם ממרח שומשום שחור הבירה המלווה היתה:
Ipswich Dark Ale, 5.8% (Style: American Brown Ale)
מבשלה: Mercury Brewing Company, Ipswich, Massachusetts
היה חמצמץ-מריר, מעניין ואפילו בריא.
 אולי היינו תמימים, אבל מרבית הסועדים סברו שעכשיו יבוא הקינוח. טעינו.
מנה מרשימה של פסטה שחורה עם פטריות שיטאקי ברוטב צדפות-שומשום-טראפל
בצבעי שחור לבן, מנה  מוטרפת עם טעמים חריגים וארומות לא שגרתיות. נסו לערבב כמהין עם שיטקי וקבלו פירוש חדש למושג "יותר מנועז", וכך גם היתה הבירה התואמת:
Ommegeddon, 8% (Style: American Farmhouse/Wild Ale)
מבשלה: Brewery Ommegang, Cooperstown, New York
שמרי בר בבירה, למי שלא מכיר, הם פחות או יותר כמו שיקוי קסם של קוסם מתחיל – או שזה מדהים או שצריך לנסות שוב. הפעם לא היה צריך לנסות שוב.
  בשלב זה של הערב, אחרי שש מנות וחמש בירות, חשבנו שכבר לא יצליחו להפתיע אותנו. שוב טעינו. ברוב פאר והדר הגיעו מדליוני בקר ברוטב בייקון וחזה אווז מעושן מלווים בבירה האצילה של הערב: Gonzo Imperial Porter, 9.2% (Style: Imperial Porter)
מבשלה: Flying Dog Brewery, Denver, Colorado
 כבר היה מי שאמר שאין קשר בין הבטן המלאה עד להתפוצץ לבין הכיס הקטן בקיבה המיועד לקינוח. כנראה שהוא צדק, כי כשהופיע הקינוח הראשון הפסיקו הקיטורים על הבטנים המלאות.
השאלה שעלתה היתה – איזה גלידה טועמים ראשונה ואיך היא תסתדר עם הבירה?
קווארטט לבן: גלידות בטעמי וניל-תפוז, וניל-ג'ינג'ר, שוקולד לבן-הל, יוגורט דבש-צנובר
הבירה שנבחרה למשימה היתה הישראלית היחידה של הערב:  Orange Candy, 6.2% (Style: Belgian Blond)
מבשלה: Laughing Buddha, Tel-Aviv, Israel
  לפעמים, אחרי ארוחה כבדה, מתחשק קינוח פירותי ומרענן. גם על זה חשבו המארחים –  פירות יער ברוטב רימונים ובלסמי עם גנאש שוקולד חלב ובאטרסקוטש הוגשו בליווי :
  Black & Blue, 10% (Style: Belgian Strong Ale With Fruits)
מבשלה: Dogfish Head Craft Brewery, Milton, Delaware
 את השוקולד כולם כבר אכלו בלי לדבר. אחרי כל מה שנכנס לא יימצא מקום לאיזה פרלין שוקולד מריר עם מלח גס במילוי קרמל? בודאי שכן. מה גם שלא ניתן היה לסרב לבירה:
Abbot 12, 10.5% (Style: Quadrupel)
מבשלה: Southampton Publick House, Southampton, New York
  כשיצאתי מהדלת, שעתיים לאחר חצות הלילה וריחפתי הביתה (שימו לב לאחוזי האלכוהול בבירות שנזכרו), ניסיתי לספור כמה מנות אכלתי ולהיזכר בבירות שתיתי. בדרך עברתי ליד פיצריה שעוד היתה פתוחה וחשבתי שאם הייתי ממש מתעקש אז הייתי אולי מצליח לדחוף משולש ושליש גולדסטאר. במחשבה שניה חשבתי, אולי הגיע הזמן להתחיל לשתות יין במקום בירה כשאוכלים פיצה? החלטתי לא לבדוק את זה באותו ערב.
עמית דרור
Amitdror at gmail.com
    

"בעור חמץ" במבשלת ה Dancing Camel .
מה: מסיבת "החבית הענקית של טרום-פסח" ב- Dancing Camel
איפה: במבשלת ה Dancing Camel, רח' התעשייה 12, ת"א
מתי: יום רביעי, 16 באפריל, 2008. 20:00 עד חצות.
בברזים: כל מה שאנחנו מגישים על בסיס קבוע, ובנוסף: צ'רי ונילה סטאוט, 613, בירת אתרוגים, אייל חום ("Downtown Brown"), IRA, וכמובן הגולם!
מה עוד: מרור-מרטיני (לבעלי כבד מצופה ברזל בלבד).
וזה הכל?: בודאי שלא! הגרלות של חולצות, כוסות, ועבור תוספת של 5 שקלים (שהולכים לתרומה) – הסיכוי לזכות בחבית בירה מלאה למסיבה שתגיע אליך הביתה!
עלות: 70 ₪ לכניסה.
עלות לכוס: כלום, אפס, נדה – עלות כניסה בלבד, זה הכל.
עוד אותיות קטנות:
חובה להזמין ולשלם מראש דרך האתר: www.dancingcamel.com
שתייה אחראית – באחריותך. אנחנו שומרים את הזכות להפסיק למזוג למי שלא ישמור על התנהגות נאותה.
התנהגות לא מכובדת לא תתקבל מאיש (פרט לצוות המקום).
חובתך לדאוג לנהג תורן.
העישון במבשלה אסור בתכלית (סימכו עלינו -  כך תהנו מהבירה יותר).
מבשלת ה Dancing Camel , תל-אביב – הסיבה האמיתית ליציאת מצרים