כשהתחלתי להתעניין בבירות חיפשתי בלוגים על בירה בעברית. לא מצאתי יותר מדי, אבל נתקלתי בבלוג של ניימן, שכותב מעט על בירות והרבה על דברים אחרים. ניימן (השם האמיתי שמור במערכת, תמיד רציתי לכתוב את המשפט הזה) לומד בברלין, מה שמעניק לו גישה לבירות מעניינות ,לפסטיבלי בירה שרובנו רק חולמים עליהם ולמזג אויר שאי אפשר לחיות בו. אז עכשיו ניימן בביקור מולדת, ולכן אירגנו טעימת בירה (משהו שחובבי בירה עושים כשהם נפגשים).

טעמנו 11 בירות, להלן רשמי הטעימה.

1. Orval  – בלגיה – הבירה הטראפיסטית החביבה עלי (שהבאתי דווקא משוודיה). 6.2%, בירה בצבע זהב/אמבר, מעט מעוננת, קו קצף דק בצבע לבן, פירותית ומעט יבשה.  
2. Old Engine Oil – סקוטלנד – בירה כהה, אטומה, כמעט ללא קצף. טעמי קפה ושוקולד. מרה עם סיומת ארוכה. 6%, לא כוס התה הבירה שלי.
3. Sierra Nevada Celebration Ale – ארה"ב – בירת חג המולד של המבשלה המפורסמת מקליפורניה (זהירות ספוילר: הבאתי את הבירה איתי מארה"ב, בקרוב הפוסט). 6.8%, צבע נחושת/תפוז עם ראש קצף לבן. ארומה כשותית מאוד ואפילו ריח ליצ'י. מרה כמתבקש מסגנון ה IPA האהוב על האמריקאים. בירה טובה ונעימה לשתיה.
4. De Molen Borefts Bock 2009 – הולנד – בירה בסגנון בוק, כולל תווית עם תיש כנהוג בסגנון זה. 7.2%, קצף בצבע בז', ארומות פירותיות , לא הצלחתי לזהות פרי מסוים למרות שזה היה לי על קצה הלשון או האף. מרירות מורגשת אבל לא משתלטת. זו אחת הבירות שניימן הביא איתו מפסטיבל בהולנד.
5. Gordon X-Mas – בלגיה – גרסת הכריסטמס של בירת גורדון, בירה שהבאתי מבלגיה. 8.8%, אייל בלגי כהה, מתקתק, כמעט ללא ראש קצף. טעם מורכב אבל מאוזנת. הבירה שהכי אהבתי בטעימה, ממש תחושה של חגיגה בפה.
6. Beltaine – איטליה – בירת בוטיק איטלקית שמבושלת עם ערמונים (הבאתי אותה מביקור במילאנו). הציפיות היו גבוהות אבל הבירה היתה מקולקלת… כבר כשפתחנו אותה, קצף פרץ החוצה (וזה סימן רע). לא ויתרנו, ניסנו לטעום, הבירה היתה חמוצה. בכל טעימה יש לפחות אחת כזאת, הצטערתי שדווקא היא התקלקלה. 
7. Flying Dog Horn Dog Barley Wine – ארה"ב – ברלי ויין (יין שעורה?) הוא סגנון אייל עם כמות גבוהה של אלכוהול, בתחום של 9%-13% ויותר, מתוקה מאוד, ללא נוכחות של כשות ומרירות. הבירות האלה מיושנות בדרך כלל זמן רב לפני הביקבוק ויכולות להתיישן בבקבוק למשך שנים. לבירה הזו (ולשאר הבירות של מבשלת Flying Dog) יש תוויות מוזרות, משהו בין קומיקס לקישקוש. Good beer, no shit.
8. בירות 8, 9 , 10 ו 11 היו סטאוטים. כולן היו שחורות משחור, אטומות, טעמי קפה, ליקריץ וחזקות באלכוהול. גילוי לב, זה סגנון שאני פחות מתחבר אליו ולכן אין לי רשמי טעימה. הבירות, לאלה מכם שממש חייבים לדעת, היו: Emelisse Imperial Russian Stout – דנמרק
9. Mikkeller Beer Geek Breakfast – דנמרק – בירה שמכילה קפה ולפי היצרנים הולכת טוב מאוד עם ארוחת בוקר. (אולי בדנמרק, כשקר לך מאוד ואתה מובטל ואין לך בשביל מה לקום… אני מעדיף חביתה משתי ביצים בתוספת גבינה צהובה, אבל זה אני).
10. לא זוכר.
11. גם לא זוכר.

תוך כדי הטעימה אכלנו גבינת שימיי, גבינה שמיוצרת על ידי מבשלת שימיי באותה מסירות וקפדנות של יצור הבירה. גבינה התגלתה כטעימה מאוד והשתלבה מצוין עם הבירה. את הגבינה הבאתי מבלגיה והיא נגמרה עוד לפני שסיימנו את הטעימה.

במקום לשים הרבה תמונות, הנה אחת (באדיבות PICASA).

היה מעניין. ניימן, מתי ביקור המולדת הבא ?

עוד תמונות פה.

לחיים, דרור.

ערב לאחר הביקור במבשלת סטלה ארטואה נסעתי עם שני חברים מהמשרד (רין וניקולס) למבשלת הוגרדן. הגענו בסביבות השעה שמונה בערב לכפר הוגרדן ובכניסה אל הכפר, במרכזה של כיכר תנועה ניצב לו דוד בישול בירה גדול מנחושת. לזה אני קורא קבלת פנים לבבית. מכיוון שהסיור האחרון מתחיל בשמונה, מיהרנו ולא הספקתי לצלם. כשהגענו הבנתי שהמקום אינו המבשלה עצמה אלא המבנה ההיסטורי של המבשלה שהוסב וכיום הוא מוזיאון ומסעדה. 

הגענו לכניסה ושילמנו 6 יורו. קיבלנו אסימון מתכת קטן. "איפה המדריך ?" שאלתי. "אין מדריך, תרגמה לי רין , זה "Self Tour". מוזר, חשבתי. הכנסנו את האסימון לשער מסתובב (דומה לכניסה לרכבת תחתית) ונכנסנו. הסיור היה בנוי בצורה דומה מאוד לסיור במבשלה אמיתית (הרשמים מסטלה היו עדין טריים בראשי), אבל את השלבים עצמם החליפו סרטים ומצגות. בחדר הראשון הוצג סרט על ההיסטוריה של הוגרדן. החדר הבא יוחד למרכיבי הבירה. כל קיר הציג מרכיב אחר, על כל קיר הוצבה עמדה עם מסך ודלפק קטן מתחתיו. המסך הציג סרטון קצר על המרכיב, הדלפק הכיל דוגמא של המרכיב בתוך מגירה סגורה וכלל כפתור קטן "Smell". לחיצה עליו הפעילה מאורר קטן שפיזר את ריחו של המרכיב. זה היה ממש נחמד. ידעתי שבהוגרדן משתמשים בלתת שעורה, חיטה, כשות, גרגירי כוסברה וקליפות תפוז מסוג קוראסאו, אבל זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את קליפות התפוז ויכולתי אפילו להריח אותן.

במרכז החדר הבא הוצג דוד בישול מנחושת ובפתחו מסך שהראה את תוכנו של דוד בישול בירה… את המעבר לחדר הבא ליווה רעש חזק של קו ביקבוק ואריזה שהוצג על מספר מסכים ומתחתיו קו בקבוקים סטטי. החדר הצליח להעביר את התחושה של המהירות וההמולה של קו אמיתי בצורה טובה. אחרי הביקבוק נכנסנו לחדר האריזה ומשם לבר קטן. לא היה ברמן שידגים מזיגה של הוגרדן, היה מסך שהציג מזיגה לתוך הכוס המשושה המפורסמת. נראה לי שכבר הבנתם את העיקרון, אבל מבחינתי, אחרי כמה סיורים במבשלות, כל העניין של סיור אוטומטי היה מאוד מרענן והייטקי משהו. על קיר סמוך הוצגו תחתיות הוגרדן ועליהן בכתב יד ציורים ומשפטים. רין סיפרה שלפני מספר שנים, הוגרדן ביקשו לשלוח להם תחתיות עם משפט או ציור פרי דמיונך. בחברה בחרו את אלה שהיו הכי מוצלחות והדפיסו אותן. כך יכולת להגיע לפאב המקומי שלך ולמצוא תחתיות פרי יצירתך.

בסיום הסיור חזרנו למסעדה וקיבלנו לטעימה הוגרדן, מהסוגים הפחות ידועים. Hoegaarden Citron – בירה בתוספת לימון, חלשה באלכוהול (3%) ומרעננת.  Hoegaarden Rosée – בירה בתוספת פטל, 4.5% אלכוהול ומתוקה ו Hoegaarden Spéciale – בירה עונתית, זמינה רק בין אוקטובר לינואר, בירת חיטה בלגית, מרירה יותר מהקלאסית עם 6.5% אלכוהול. בעדינות ישראלית בחרתי את האחרונה והשארתי את האחרות לשותפיי.

כמובן שהיתה חנות מזכרות קטנה, הפעם אמיתית ואפילו די זולה. היו שם כוסות בכל הגדלים, פרטי לבוש כמו חולצות, מעילים וגם כפפות. ביציאה קיבלנו כוס מתנה (25 מ"ל) למזכרת. נכנסנו לרכב וחזרנו למלון. הפעם לא פספסתי את צילום הכיכר.

תמונות נוספות מהביקור אפשר לראות כאן.

לחיים, דרור.

פסק זמן קצר מבלגיה (אל דאגה, עוד נחזור לשם). השבוע טעמתי שתי בירות חדשות בארץ שמגיעות לרשת הטמפל בר לכבוד דצמבר וחג המולד.

שאר הפרטים בלינק

 http://www.bakbuk.co.il/HTMLPAGE/internal.asp?cat=2&nam=2905

לחיים, דרור.

אני לא מרבה לכתוב על נושאים פוליטיים, או לערבב יין ופוליטיקה. זה נראה לי מיותר קמעא. שנים נמנעתי מלבקר ביקבים שנמצאים מעבר לקו הירוק, מתוך זה שאני מאמין שההתנחלויות הן באמת אחת מבעיות השורש של מדינת ישראל. אני לא רוצה להכנס לוויכוח אם כן או לא היה שלום לו לא היו התנחלויות, אבל אני יכול לאמר שגם בלי הוויכוח הזה, קורים ב"שטחים" הרבה דברים שעל בסיס אנושי, הומני, אי אפשר להסכים להם. מאוד לא אהבתי גם התבטאויות כמו של הברנש ההוא מיקבי חברון/נח/המכפלה, שאמר שהוא לא מוכן לדבר עם עיתונאים כי ממילא הם כולם עוינים, או משהו כזה.

לאחרונה – לפני כשנתיים – החלטתי לעשות הפרדה מסוימת בין יין ופוליטיקה, ולצאת לראות כמה מהיקבים שנמצאים מעבר לקו הירוק. הייתי בשילה, בגוש עציון וסביב להם, ואני כותב על יינות של יקבים אחרים שנמצאים באזור, אם שולחים לי בקבוק לדוגמא (כמו, אגב, שעשיתי גם קודם לכן). אין לי, בשלב זה, כוונות לצאת לביקורים נוספים מעבר לקו הירוק; 'הספיק לי', מה שנקרא.

המתנחלים ודיירי השטחים רוצים מאוד שיפרידו בין יין ופוליטיקה. זה היה אחד הטיעונים שלהם במשך כל הזמן: 'תטעמו את היין, ותנו לאנשים להחליט אם הם שותים או לא." את הטיעון הזה אני נוטה לקבל: זה חלק מתפקיד העיתונות בעיני, להביא את הדברים כמו שהם, בלי לערב טיעונים שאינם ישירים לעניין. כלומר: אם אני חושב שהיין טוב (או לא טוב), אני יכול לאמר את זה, ואז, מי שרוצה לקנות – שיקנה, ומי שלא – מאיזה טעם שלו, שיהיה – שלא יקנה.

היום קיבלתי שיחת טלפון מאיש יחסי ציבור כלשהו שאמר לי שהוא רוצה להזמין אותי לסיקור של דרך יין חדשה: "דרך היין של בנימין". "אלה כל היקבים שיש מעבר לקו הירוק," הוא אמר, "ועכשיו, עם כל ההקפאה וזה, זאת הזדמנות מצוינת…".

קטעתי את האיש בעודו באיבו. לא הסברתי לו מה שאני מסביר פה, רק אמרתי שזה יהיה רעיון להתקשר אלי כשכל הבלגן הזה ייגמר, ויהיה שוב שקט. "בעוד כמה חודשים, או כמה זמן שזה יקח." אני חושב שאמרתי.

הרעיון הכללי הוא שהכל לגיטימי. לגיטימי להרים טלפון, בהחלט, ולהציע הצעות. אני, מהצד השני, אומר שני דברים:

1. אם החלטתם להפריד יין מפוליטיקה – תפרידו. אי אפשר לשתות מהיין, ולהשאיר את הכוס מלאה.
2. אני לא אוהב שמשחקים איתי משחקים, או הופכים אותי לכלי שרת במסווה. גם אם שלום עכשיו היו מתקשרים ואומרים לי "אתה כתב יין, אז בוא לראות איך עוקרים כרמי זיתים של פלסטינאים, ונוטעים כרמי יין של מתנחלים", לא הייתי בא.

ולאנשי היין והכרמים אני אומר: תשאירו את הפוליטיקה מחוץ למשוואה, אם אתם רוצים שיתייחסו אליכם ברצינות; אל תתנו לפוליטיקאים של יש"ע לעקור את מעט הלגיטימיות שעליה עמלתם קשות.

ש.ק.

‏20/12/2009

כשידעתי שאבקר שוב בלובן, בלגיה, תכננתי לבקר במבשלת סטלה ארטואה. הסיור במבשלה פתוח רק לקבוצות ובשעות הצהריים, אבל עם קצת עזרה מחברים (זה המקום להודות לשגיא קופר מבקבוק ,לאייל להב וכרמית אבישר ממבשלות בירה ישראל) הצלחתי לסדר לי סיור מיוחד בשעות הערב. יום לפני הסיור פניתי לאיש הקשר במבשלה כדי לקבל את הפרטים ולתאם את הביקור. כששאלתי אותו על כתובת המבשלה, ענה שהיא נמצאת ברחוב Vuurkruisenlaan. "איזה מספר ?" שאלתי. "אין מספר" הוא ענה, "המבשלה היא כל הרחוב…".

בלובן שוכן המטה העולמי הראשי של AB InBev, חברת הבירה הגדולה ביותר בעולם, בעלת נתח שוק של כ 25% משוק הבירה העולמי וחברת האם של המותג סטלה ארטואה. ההיסטוריה של סטלה ארטואה מתחילה בשנת 1366, אז נקראה מבשלת הורן (מכאן הקרן בלוגו הבירה). מאוחר יותר התמנה סבסטיאן ארטואה למנהל המבשלה ובניהולו היא החלה לבשל בירה במהדורה מיוחדת עבור חג המולד. לבירה קראו סטלה - כוכב, שהוא אחד מסמלי חג המולד והיא הפכה ללהיט. כך לבסוף נוצר השם סטלה ארטואה. החברה הגיע לגודלה אחרי סידרת רכישות ומיזוגים של שחקנים קטנים וגדולים יותר בשוק הבירה העולמי.

למחרת השיחה התייצבתי בשעה 6 בערב במשרד קבלת הפנים של המפעל. אחרי בירור קצר הגיע המדריך שלי לסיור ולאחר שלבשנו מעילים זוהרים לצרכי בטיחות (כמו אלה שצריכים להיות בכל רכב) יצאנו לדרך. המבשלה מורכבת למעשה משלושה מבשלות נפרדות. בכל רגע נתון אפשר לבשל בה שלוש בירות שונות. בנוסף, המבשלה פועלת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע ומייצרת 15 סוגי בירות. מלבד סטלה ארטואה, מיוצרות במפעל שמונה סוגים של הבירה לף, ג'ופילר (בירת לאגר בלגית נוספת) ואחרות. הלף היחידה שאינה מיוצרת במפעל היא לף טריפל, מכיוון שתהליך הבישול שלה כולל תסיסה שניה בבקבוק, שלב שדורש אחסון הבקבוקים לזמן נוסף במבשלה. סטלה ארטואה מיוצרת בחמישה מקומות בעולם, בניהם בישראל, בהיקף של 10 מיליון הקטוליטר בשנה = 1000000000 ליטר בשנה.

הסיור החל בקומה השניה של בנין המבשלה, באולם ענק ובו שלושה טורים של מכלים המשמשים לבישול הבירה משלב ה meshing ועד שלב הרתיחה וקירור ה wort. בשלבים אלה המשקה עדיין אינו בירה אלא בסך הכל נוזל מתוק. המדריך תאר את חומרי הגלם – לתת שעורה, כשות, מים ותירס (בצורת קורנפלור) ואת תהליך הבישול. בקומה זו קיימת גם מבשלה רביעית, שלא הורשתי לבקר בה. זו מבשלה קטנה יותר לניסויים של בירות חדשות ובירות ביצור מוגבל לשוק המקומי.

לאחר מכן, ירדנו קומה אחת לאולם התסיסה. התסיסה נמשכת עשרה ימים בטמפרטורה של 13 מעלות. לאחר מכן הבירה מאוכסנת למשך ארבעה ימים בטמפרטורה של שבע מעלות. בשלב זה הבירה מתייצבת ומתאזנת במיכלים גדולים לפני האריזה. הבירה אז מסוננת, כדי לקבל צבע צלול ועוברת פיסטור ב 60 מעלות למשך 15 דקות, כדי להבטיח חיי מדף של שנה. בשלב זה פנינו אל אולם האריזה. צפינו בו ממבט על, זה היה פשוט מדהים. במבשלה 4 קווי אריזה עבור בקבוקים, שני קווים עבור פחיות וקו עבור חביות. כל הקווים עובדים בצורה אוטומטית החל משלב ניקוי הבקבוקים (בבלגיה משתמשים בבקבוקים חוזרים), דרך המילוי, פיסטור, הדבקת התווית ואריזה והכל בקצב מסחרר.

זה היה הזמן לעלות לבקר ב Den Thuis (הבית), הפאב שבתוך המבשלה. הברמן הדגים מזיגת סטלה ארטואה מהחבית, בתשעה שלבים, לפי כל כללי המזיגה. הפאב קושט בפוסטרים מדהימים שמתארים את תשעת השלבים, כשבכל שלב כלים שונים מחליפים את כלי הברמן (לדוגמא, חרב לחיתוך ראש הקצף המיותר, משקולת תלויה כדי להבטיח ישור הכוס ל 90 מעלות). הברמן הציע לי לנסות את המזיגה. הוא לא ידע ששפטתי בתחרות המזיגה של סטלה בישראל, והתלהב מכך שהצלחתי כבר בפעם הראשונה. לא רציתי לקלקל לו את ההתלהבות. מזגתי לעצמי בירה ונהנתי ממנה ומהעיצוב של הפאב.

בסמוך לפאב היתה חנות המזכרות של המבשלה, עם כל מה שאספן בירה יכול לחלום עליו. כוסות בכל הגדלים, חולצות, וכל שאר הפריטים הממותגים. לאחר הסטלה ביקשתי לטעום את הלף המיוחדת שמיוצרת עבור חג המולד (Leffe Kerst). הלף הזכירה את לף ברון, אולם היתה מעט מתוקה יותר ובצבע ענברי (Amber). "כך סטלה ארטואה התחילה…" הזכיר המדריך.

למחרת ביקרתי במבשלה של הוגרדן, אבל את זה נשאיר לפוסט הבא.

עוד תמונות מהביקור אפשר לראות פה.

לחיים, דרור.