קר. אני עוצר, מסתכל סביב ומנסה למצוא שלט עם שם הרחוב. זה נראה לי בכיוון הזה, אני ממשיך ללכת למרות שלא מצאתי שום שלט. הידיים קופאות, בתוך הכפפות. "אולי כדאי לחזור למלון? זה בלתי נסבל", מתגנבת מחשבה. כל החנויות סגורות כבר, אין איפה להתחבא מהקור אפילו לדקה. אני מוציא את הידיים ואת המפה מהכיסים. טוב, אני די קרוב, בסוף הרחוב שמאלה וזה צריך להיות בצד ימין. הנה kulminator, מצאתי.

השבוע שלי התחיל עם טיסת לילה של בריסל איירלינס (מגישים בירת פילזנר בלגית בשם Maes) ועם כמה דקות של פחד כאשר עמדתי בפתח המלון, בחמש וחצי לפנות בוקר, כשבחוץ הטמפרטורה זהה לשעה, אבל מהצד השני של האפס ושומר שלא מתעורר. רק אחרי דקות ארוכות של דפיקות על דלת הזכוכית של המלון נפתחה הדלת על ידי הישן ונחלצתי מקור הלילה. הביקור שלי התחלק בין לובן (שבה ביקרתי בעבר וכתבתי רבות) לאנטוורפן. אנטוורפן היא העיר השנייה בגודלה בבלגיה (אחרי בריסל) והעיר שבה ניתן לראות הכי הרבה שלטים וחנויות בעברית וביידיש (דרך אגב, הם כותבים את שם העיר אנטווערפען). טוב, מספיק עם ההקדמות, בואו ניגש לדבר שעבורו התכנסנו.

נכנסתי, הבר היה עדיין די ריק בשעת ערב זו. קילפתי את השכבות מעלי והסתכלתי סביב. ממול קיר מלא בקבוקי בירה, מעל הבר עשרות כוסות בירה והכל מלא בקישוטי חג המולד, למרות שזה עבר כבר. ברקע מוזיקה קלאסית, עישון מותר רק בפינת מרפסת קטנה ואישה מבוגרת מאחורי הבר. ביקשתי את התפריט וקיבלתי חוברת עבה. התחלתי לדפדף ולא האמנתי. בתפריט מאות בירות, אבל לזה עוד איכשהו התרגלתי בבלגיה, לצד חלק מהבירות הופיעה שנה. במבט מעמיק יותר בתפריט, גיליתי שהמקום מחזיק בירות מיושנות, חלקן יותר מעשרים שנה! כלומר, בירות שבושלו ובוקבקו לפני שנים והוחזקו מאז בתנאי שימור. ישון בירה לא מתאים לבירות פשוטות, אלה יתקלקלו אחרי שנה. אולם בירות עם תסיסה שניה בבקבוק ואחוזי אלכוהול גבוהים מתאימות ליישון ומשתבחות ביישון. בתפריט ראיתי שימיי מכל שנה בעשרים ויותר השנים האחרונות. ולא רק שימיי…

הזמנתי ווסטמאל דובל (Westmalle Dubbel) משנת 1999. הגברת (אני לא יכול לקרוא לה ברמנית) מזגה מתוך בקבוק מכוסה במעט אבק בירה כהה ומתוקה, עם קצף בצבע קרם וניחוחות פירותיים. אני לא יודע אם זה נעשה במתכוון, אבל גם הכוס היתה מותאמת לשנה, הלוגו של הבירה שהוטבע עליה, היה הלוגו הישן. התחלתי לפתח שיחה איתה וכל הזמן המשכתי להסתכל בתפריט ולחפש אוצרות. היא סיפרה שהמקום קיים משנת 1979 ובאותו מקום בעשרים ומשהו שנה האחרונות. הוא מנוהל על ידי בעלה (שלא מדבר אנגלית) והיא, שניהם חובבי בירה. הם מחזיקים בבר ובמרתף (חדר נפרד שבו ביקשתי לבקר אבל נדחיתי בעדינות) יותר מ 600 בירות, רובן בלגיות אבל גם הולנדיות.

בירה אחת שלא הופיעה בתפריט היא ווסטוולטרן (Westvleteren). למי מכם שלא מכיר את הבירה, הנה הסבר קצר. בעולם כולו יש סך הכל 7 בירות טראפיסטיות (בירות שמבושלות על ידי או בפיקוח של נזירים מהמסדר הטראפיסטי, ובירות שהרווחים מהן הולכים לצדקה. במילים אחרות אלו בירות מאוד איכותיות). מתוך כל השבע, ווסטוולטרן היא הבירה שהכי קשה להשיג. היא לא מיוצרת באופן מסחרי ונמכרת רק במנזר, בהזמנה בלבד ובמגבלות רבות על הכמות. למעשה אסור למכור אותה בשום מקום פרט למנזר. שאלתי אם יש ווסטוולטרן. כן (!!!) היתה התשובה, "היא לא מופיעה בתפריט, יש לה תפריט נפרד". "התפריט הסודי?" חשבתי לעצמי ולא שאלתי. בתפריט הנפרד הופיעו שלושת הבירות של ווסטוולטרן -  בלונד, 8 (פריאור) ו 12 (אבט) ליד שלושתן הופיע jong שמשמעותו צעיר, כלומר משנת 2009. אבל היו גם ווסטוולטרן 12 מיושנות, מהשנים 2004, 1999 ו 1997 ואפילו בירה מסדרת ה 6 משנת 1998, בירה שהיצור שלה הופסק. אותן לא הורשתי להזמין. "רק אחרי שתשתה את שלושת הצעירות תוכל להזמין אותן" נאמר לי "אנו רוצים שיותר אנשים יטעמו אותן". הזמנתי את הבלונד. על הבקבוק של ווסטוולטרן אין תווית. רק הפקק מגלה איזה אוצר טמון בתוך הבקבוק. קיבלתי בירה מדהימה. בהירה עם ראש קצף גבוה לבנבן, טעם הוא משהו שקשה למדוד ולהעביר אבל הבירה הזו היתה לי טעימה, הכי טעימה ששתיתי אי פעם.

גם מהחבית היה מבחר של בירות מיוחדות, כולל בירות שלא קיימות מהחבית בשום מקום אחר, אבל זה לא עניין אותי באותו רגע. המשכתי לדפדף בתפריט. בעמוד של ווסטמאל (הבנתם כבר שאני אוהב את הבירה, כן ?) הופיעה ווסטמאל אקסטרה. זוהי בירה שהנזירים מבשלים עבור עצמם ולמעשה לא נמכרת מחוץ למנזר. בירות לשימוש עצמי מסוג זה נקראות בירות שולחן, הן בדרך כלל קלות באלכוהול וקלילות יותר. בחרתי לסיים את הערב איתה. הבירה היתה בצבע זהוב/בלונד, עם קצף לבן, 4.8% אלכוהול, עם מעט טעמי תפוז ולימון. מתאימה יותר ליום קיץ חם מאשר למזג אויר שחיכה לי בחוץ. ביקשתי חשבון. ווסטמאל 1999 - 5 יורו, ווסטוולטרן – 10.5 יורו, ווסטמאל אקסטרה 3.3 יורו. לבירות כאלה, זה פשוט כלום. לבשתי את כל הציוד שוב והתחלתי לצעוד למלון עם חיוך שלא ירד במשך כמה ימים.

אם אתם אוהבים בירה, אתם חייבים לבקר ב kulminator שבאנטוורפן, המקום שהוא מפעל חיים יותר מאשר בר והחבר'ה האלה כבר לא צעירים.

תמונות נוספות של המקום, כולל צילום של התפריט הסודי כאן.

לחיים,

דרור.

אחרי מספר פוסטים חו"ליים, הגיע הזמן לחזור לארץ. אחרי שנעדרתי מהבית, וכל התקשורת עם אשתי הסתכמה בsmsים (8 שעות הפרש בין תל אביב לנברסקה), היא הציעה שניסע קצת לצפון. "נוכל סוף סוף לבלות קצת ביחד" אמרה. "כן, בטח." עניתי. "נוכל גם לבקר בבית המרזח".

 בית המרזח נמצא באזור התעשייה של רמת ישי, אבל מתחבא ממש טוב. אם עוד לא ביקרתם שם, הנה הוראות ההגעה המלאות (הדפיסו לפני הנסיעה). נכנסים לאזור התעשייה, מצד ימין תראו תחנת דלק ואת מרכול הדרך. פונים שמאלה ומעט אחרי כן ימינה. נוסעים ישר עד שהכביש מתפצל ואז ממשיכים בנתיב השמאלי. הכביש מתעקל ימינה והופך לעליה, ממשיכים לנסוע עד שרואים שער ובניין ממול. מגיעים עד הבניין ומסתכלים ימינה. אם לא טעיתם בדרך, תראו את השלט שבתמונה למעלה.

הגענו בסביבות השעה תשע בערב, המקום היה עדיין ריק. התיישבו על הבר וקיבלנו את תפריט הבירות. בית המרזח מתגאה ב 32 ברזי בירה, המספר הגדול ביותר בארץ. כל בירה נמזגת לכוס המתאימה ומוגשת על תחתית מתאימה. ההקפדה הזאת כובשת כל חובב בירה (או שאולי זה רק אני). קירות הבר, שרובם מכוסים עץ, מקושטים באוסף מרשים של שלטים, פרסומות, כרזות ומנורות בירה. הזמנתי בישוף קלר. בישוף היא מבשלה גרמנית פרטית, מעין עסק משפחתי, שמייצרת מספר סוגי בירות בהתאם לחוק הטוהר הבווארי. קלר או קלרביר הוא סגנון בירה גרמני, עתיק ודי נדיר. זהו לאגר שאינו מסונן ואינו עובר פיסטור. הבירה מזכירה בירת חיטה בצבעים ובעכירות אולם לא בטעם. זו בירה שמבושלת עם לתת שעורה, כמו לאגרים רגילים. אין הרבה מקומות בארץ בהם ניתן לשתות אותה מהחבית.

עכשיו כבר התחילו לזרום לבר אנשים, בעיקר חבר'ה צעירים. אלה שלא ידעו מה לבחור קיבלו הסברים וטעימות מהברמן שנראה אחד שמבין עניין. כל בירה זכתה לתיאור קצר. סגנון, ארץ המוצא והמרכיבים. הוא אפילו סיפר את הסיפור של פילזנר אורקל לאחד החברה הצעירים. בלי להעליב, לרוב הברמנים אין יותר מדי מושג בבירות. רשימת הבירות בזמן הביקור כללה: סט. ברנרדוס (מספר סוגים), גוסר (כהה ובהירה), או'הארה, בריגנד IPA, מרדסו, קאסטיל (מספר סוגים), פילזנר אורקל, בישוף דופלבוק וקלר, אדלווייס (כהה ובהירה), סטארופראמן (לאגר וכהה), לינדמנס (מספר סוגים), גולדסטאר, מכבי (כן!), היינקן ועוד…

בית המרזח הוא הבר היחידי בארץ עם חדר קירור נפרד לחביות הבירה. החביות נמצאות בקירור ולא מתחת לבר, ומחוברות בצינורות לברזים שעל הבר. לדברי הברמן, זו הדרך הטובה ביותר לקבל בירה בטמפרטורה הנכונה. אחרי עוד סיבוב בירות קצר, הפקדתי את המפתחות אצל אשתי וביקשנו חשבון. אח… בית המרזח, אם רק היה קרוב יותר לתל אביב….

עוד תמונות כאן.

לחיים, דרור.

הפוסט הזה לא היה אמור להיכתב. אני כותב רק בגלל (או אולי בזכות) טיסה שבוטלה והשאירה אותי עוד לילה הרחק מהבית. אני אתחיל מהתחלה…

הפוסטים החו"ליים שלי בדרך כלל מתרחשים באירופה, אבל לא זה. הפעם טסתי לארצות הברית. איפה בארצות הברית ? (אני נותן 100 ניחושים, ועדיין לא תגלו) אומהה, נברסקה. נברסקה היא מדינת mid-west שידועה בעיקר בזכות … שום דבר. לכל מדינה בארצות הברית יש סלוגן או כינוי (שרואים בעיקר על לוחיות הרישוי), לדוגמא, פלורידה היא ה Sunshine state, נברסקה היא Cornhusker State שפירושו מדינת קילוף התירס. כדי להגיע לאומהה טסתי 12 שעות עד לניוארק ומשם עוד 3 שעות לאומהה (בטיסות של קונטיננטל איירליין מגישים מילר ,אבל בתשלום של 5 דולר, ויתרתי).

השבוע התחיל בטמפרטורות קרות אבל לא קרות מדי, אבל מהר מאוד הגיעה סופת שלג שהורידה את הטמפרטורה בחוץ ל 10C- . לא שהיה לי לאן ללכת, הייתה לי (ולשרון שהיה איתי) עבודה ללא הפסקה, אבל גם כמה בירות בלובי לנחמה. זה הביקור הראשון שלי בארצות הברית (בגלגול של חובב בירה) וטעמתי בפעם הראשונה כמה Pale ales מרירים מכשות (כמו שהאמריקאים אוהבים) כמו סיירה נבאדה וגם כמה בירות של מבשלת boulevard , מבשלת מיקרו מקנזס סיטי. זה לא היה מספיק בשביל פוסט…

בסיומו של שבוע העבודה, הגעתי לשדה התעופה רק כדי לגלות שהסופה שעברה, המשיכה מזרחה ולכן הטיסה שלי לניוארק התבטלה. הטיסה הבאה הייתה רק למחרת. אבל וכפוי ראש, חזרתי למלון ממנו יצאתי מוקדם יותר, בידיעה שאני צריך להעביר ערב נוסף באומהה. מהר מאוד התאוששתי ואחרי בירור קצר עם אחד מעובדי המלון יצאתי לכיוון beertopia, חנות הבירות הגדולה ביותר בעיר.

בחנות היו מאות סוגי בירות, מסודרות במדפים ובמקרר גדול שנמתח לאורך קיר שלם. בירות בוטיק אמריקאיות, בירות עונתיות, מהדורות מיוחדות, מארזי בירות מיוחדות, בירות בלגיות ,גרמניות ואנגליות. המבחר היה פשוט מדהים. ביקשתי רשות לצלם (כי ידעתי שאין לי אפשרות לקחת את הכל איתי חזרה) ושאלתי כמה בירות שונות יש בחנות. "בערך 600 בירות שונות" הייתה התשובה. "יש לכם בירה מישראל?" התחכמתי. "לא, אבל יש לנו בירה שתעניין אותך". בתוך כל המבחר, הראתה לי המוכרת בקבוק בירה בשם Bar Mitzva של בירת HeBrew כשתחת השם הופיע הסלוגן The Chosen Beer. מסתבר שמבשלה מניו יורק בשם שמלץ, מבשלת בירות עם שמות כמו אייל בראשית ובירת סטאוט עם רימון. בר מצווה היא בירה מיוחדת שבושלה לחגיגות 13 שנה למבשלה, עם 13 סוגי מאלט ו13% אלכוהול!  

בצמוד לחנות היה בר בירות גדול שהיה מלא. מסתבר שבאותו ערב בלבד נמזגו בבר שתי בירות, במהדורה מוגבלת, בשם Life and Limb ו Limb and Life (ביטוי שמשמעותו סכנת חיים). הבירה היא שיתוף פעולה של שתי מבשלות אמריקאיות סופר איכותיות – סיירה נבאדה ודוגפיש הד. שיתופי פעולה בין מבשלות הוא נושא ששווה להקדיש לו פוסט נפרד, אבל בכמה מילים, שיתופי פעולה הם יחסית נדירים ובדרך כלל יוצרים בירות מאוד מיוחדות. שיתופי פעולה ששווה להזכיר הם של מבשלת ברוקלין האמריקאית עם שניידר וויס הגרמנית ליצירת בירת חיטה חזקה והשנה הודיעו מבשלת סאם אדאמס האמריקאית ומבשלת וויינשטפן על יצירת בירה משותפת (בירה שהסיכוי שנראה בארץ נמוך, בגלל שהיבואנים הם טמפו וקוקה-קולה בהתאמה). כחלק מהאירוע נמזגה הבירה מהחבית ומספר מצומצם של בקבוקים נמכרו בשיטת כל הקודם זוכה. האירוע התחיל בשעה חמש, ולפי הבחור שישב לצידי על הבר, הבקבוקים אזלו אחרי חצי שעה בלבד. הראשונה היא בירה חזקה, 10%, ומבושלת, בין השאר, עם סירופ מייפל. השניה בירה חלשה יותר, נעימה לשתיה. עוד פרטים ואתר ממש מגניב אפשר לראות פה.

פרט לבירות הנפלאות האלה, היו במקום 35 ברזים של בירה מהחבית, כולן אמריקאיות, כולן בירות בוטיק, בערך חצי בירות עונתיות והשאר "רגילות". אני שתיתי בירה של מבשלה מקומית בשם Lucky Bucket Brewing ואחת מה life & limb. אחרי שיטוט קצר, המקום התגלה כקומפלקס שמכיל בר בירות גרמני במרתף וחדר נוסף של בר בירות בלגיות. באמריקה כמו באמריקה, הכל בגדול (כמו התמונה למטה).

למחרת בבוקר טסתי לניוארק והיה לי משהו כמו 6 שעות לחכות לטיסת ההמשך לתל אביב. חיפשתי מה לעשות, ומצאתי בשדה התעופה בר בשם Brooklyn bar (ברוקלין די קרובה מסתבר) אז שתיתי ברוקלין לאגר מהחבית (למרות שהיה רק 11 בבוקר…). אחר כך מצאתי את Sam Adams Brew Club עם מבחר בירות מהחבית וחיכיתי (להנאתי) לטיסה. אם שרדתם עד פה, אז כל הכבוד. דרך אגב, הכל קרה בדצמבר ומכאן שם הפוסט.

ואסיים באירוע שמתרחש הרבה יותר קרוב, וקשור לברוקלין לאגר ולמבשלות הבוטיק האמריקאיות. סרט + בירה – הקרנת הסרט beer wars באוזן השלישית. כל הפרטים באתר.

וכמו תמיד,תמונות של שלג, בירה, בירה ועוד קצת בירה כאן.

לחיים,

דרור.