ביקור בבריסל 2

 Previously on Lost בריסל: ברו-פאב מאכזב בכיכר העירייה, בר משנת 1928 עם בירה נפלאה בשם Hapkin, דיליריום קפה העמוס בבירות על כל שלושת קומותיו ופסל הילד המשתין.

בפינה בדיוק ממול ל Manneken Pis, נמצא הבר Le Poechenellekelder. ישבתי בשולחן בחוץ על המדרכה, צופה בהתקהלות האינסופית סביב הילד המשתין והזמנתי רושפור 6 – אחת הבירות של רושפור הטראפסטית והנדירה מבניהן (באיזשהו אתר קראתי שהבירה היא בסך הכל 1% מסך התוצרת של המבשלה). הבירה היתה בצבע חום-אדום עם ראש קצף לבן יפה. אני לא זוכר את שאר הרשמים, אבל לא אהבתי אותה. הבירה היתה עמוסה, מרוכזת משהו ולא קלה לשתיה. אולי בגלל הציפיות הגבוהות שהיו לי.

נכנסתי לתוך הבר, שהיה חשוך וריק, פרט לשולחן אחד שהיה תפוס על ידי שתי בובות, משעווה אולי, ששיחקו קלפים. בכל פעם שהסתכלתי עליהן נבהלתי. עוד בובות היו תלויות מהתקרה, שקושטה גם בבקבוקי בירה ריקים. על השולחנות והכסאות בפנים, הוטבעו על מתכת שמות של שחקנים ושאר מפורסמים (רובם מתים, אני חושב). בשונה משאר המקומות שביקרתי בהם בבלגיה, בבריסל מדברים צרפתית (ולא פלמית – שפה שמאוד קרובה להולנדית), ולכן גם לא מדברים אנגלית. כל הניסיונות להבין למה המקום נראה כמו שנראה לא צלחו.

 

משם המשכתי במורד הרחוב, מרחק הליכה של 10 דקות, לבר בשם Moeder Lambic. בניגוד למקום הקודם זהו בר מודרני ומואר שנפתח לפני חצי שנה, ולמרות שמו, מחזיק הרבה מעבר לבירות למביק.

46 ברזים של בירות מהחבית בעיקר ממבשלות בלגיות קטנות. לחובבי הלמביק יש שישה ברזים של מבשלת Cantillon המקומית וגם שש משאבות ידניות למזיגת בירות ב cask condition. נכנסתי וישבתי על הבר. על לוח שחור גבוה נכתב בגיר – Bière du mois – Suisse, בירות החודש - שוויץ. בירות משוויץ עוד לא טעמתי, לכן לא היססתי. ברשימה הופיעו 5 בירות בוטיק משוויץ, מתוכם אחת בסגנון האהוב עלי - IPA. שוב לא היססתי ובחרתי ב IPA בגרסת ה Cask, בשאיבה ידנית ללא תוספת של CO2. נהנתי מכל לגימה.

רציתי לנסות עוד כמה בירות מהמבחר, אבל השעה היתה די מאוחרת. אחרי עשר דקות  של התלבטות החלטתי לוותר. זה בהחלט המקום לבקר בו אם אתם מתכננים ביקור בבריסל.

בניגוד למקומות אחרים בהם ביקרתי, בבריסל יש המון חנויות בירה. במבט ראשון זה נראה טוב, אבל במבט שני אתה מגלה שרובן מתמחות יותר בלמכור לתיירים מאשר באמת בבירה. כל חנות מזכרות מוכרת בירה, באיזורי התיירות בעיר יש חנויות שמוכרות בירות בלגיות סטנדרטיות שניתן לקנות בסופר במחיר של פחות מיורו אחד במחיר משולש ויותר. מכל אלה צריך להתרחק. אבל כמובן שיש חנויות מדהימות, עם הצע שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר. אחת מהן היא Beer planet.

בחנות מבחר ענק של כמעט 1000 בירות, 90% מהן בלגיות, מסודרות על פי סוג במדפי עץ, שחלקם עקומים בכוונה. ברון, בלונד, מנזרי, טראפיסטי, מיוחד, למביק ועוד ועוד. השיטוט בן המדפים פשוט מתסכל. במדף קרוב לקופה היו גם בירות נדירות, אחת מהן שתפסה את תשומת ליבי היתה – דובל טריפל הופ, גירסא כשותית של בירת דובל בבקבוק 750 מ"ל שבושלה פעם אחת בלבד בשנת 2007. כשצילמתי את הבקבוק סיפר לי המוכר שלאחרונה חודש האתר של החנות וכולל את כל הפרטים על הבירות שנמצאות למכירה בחנות. אני ממליץ לכם לנסות אותו. את הטריפל הופ לא קניתי (55 יורו זה עדיין המון כסף), אבל קניתי כמה אחרות.

באותו הערב התקיים חצי גמר ליגת האלופות שבו צפיתי בבר מלא אוהדים ספרדים ומבחר לא רע של בירות בלגיות. את הבירות ששתיתי ועוד תמונות תוכלו לראות כאן.

לחיים,

דרור.

ביקור בבריסל

אחרי הביקורים בלובן ואנטוורפן, הביקור הנוכחי שלי בבלגיה הביא אותי למנה העיקרית (או לקינוח, אם חושבים על הבירות המתוקות), לבריסל.

נחתי ביום ראשון בשעות הערב ומיד גיליתי שפספסתי יום חג – open breweries' day – יום שבו המבשלות הבלגיות פותחות את שעריהן למבקרים ללא תשלום, כולל כאלה שלא פתוחות למבקרים בשום תאריך אחר. כדי לפצות על הפספוס, כך חשבתי, הלכתי לבקר במבשלה היחידה שהייתה פתוחה בשעה הזאת, Les Brasseurs de la Grand Place, ברו פאב (בר-מבשלה?) שנמצא ממש בכיכר Grand Palace, הכיכר הגדולה והמרכזית של העיר. מה אגיד לכם ? מבשלה כן (ראיתי את הציוד עומד יפה בצד), בירות בסדר, אבל הברמנים והמוזיקה ברקע לא שיתפו פעולה כשרציתי לשמוע עוד על הבירות. אחרי מנת טעימות של 3 בירות (6 יורו) וכמה תמונות, עזבתי.

בריסל ואיזור עמק הסן (Senne) הם איזורים בהם מיוצרת בירת הלמביק. אותה בירה, מוזרה, יש שיגידו מיוחדת, שכבר כתבתי עליה בעבר (ולא דברים טובים).  ברוב בתי הקפה והברים בעיר אפשר לראות המוני תיירים ומקומיים שותים למביק פירות כזה או אחר, לרוב של לינדמנס, Belle-Vue או Mort Subite. מבשלת מורט סוביט (מוות פתאומי) קיבלה את שמה מקפה-בר בעיר בשם A la Mort Subite, שנקרא על שם הסיבוב האחרון במשחק קלפים אותו נהגו עובדי הבנק הלאומי הבלגי לשחק במקום, בהפסקת הצהריים שלהם.

A la Mort Subite, הוא קפה שנפתח ב 1928 וכמו שהתמונה מראה, העיצוב שלו לא השתנה מאז – שולחנות עץ ארוכים, תקרה גבוהה ועמודים רומיים. אני ממליץ בחום לשבת בשולחן ארוך על בירה ולדמיין שהשנה 1928. במקום מוזגים מספר סוגי למביק מהחבית אבל אני ויתרתי ובחרתי בירה, שלא הכרתי, בשם Hapkin.

Hapkin, אייל בלגי בהיר חזק, 8.5%, על שם לורד בלגי מהמאה השביעית שהיה ידוע באהבתו לקרבות גרזן (אני מניח שהוא לא השתתף בהם…). הבירה נמזגה לכוס מתאימה, עם ראש קצף לבן סמיך, מיגוז גבוה, צבע זהוב צלול. הזכירה בטעמים את דובל ולמרות אחוז האלכוהול הייתה מאוזנת וממש מצוינת. ה best in show שלי בביקור הזה בבלגיה.

המלון בו ישנתי היה במרכז העיר, כחמש דקות הליכה מה Grand Palace ומ – דיליריום קפה, הבר שמחזיק בשיא גינס על מספר הבירות הרב ביותר, 2004 בירות. אני אחזור על זה שוב, כדי להיות בטוח שהבנתם. חמש דקות מהמלון שלי נמצא בר עם 2004 בירות ! דמיינו את זה… כבר ביקרתי בדיליריום פעם, לכמה שעות, אבל הפעם היה לי יותר זמן. במקום שלוש קומות. קומת מרתף – עם התפריט המלא של 2004 הבירות ועם לפחות 2004 תיירים בכל ערב. שם צריך להיות רק פעם אחת, כדי להגיד הייתי. בקומת הכניסה נמצא הדליריום taphouse, בר בירות בחבית עם 25 ברזים והמון צינורות ושעוני לחץ (הברמן סיפר לי שבקרוב הם מוסיפים עוד 15 ברזים). ובקומה העליונה – Hoppy Loft, בר בירות מרירות (כשותיות) ואם הזכרנו כשות, אי אפשר בלי בירות בוטיק אמריקאיות. מי אמר שבבלגיה אפשר לשתות רק בירות בלגיות?

היה שם את המבחר שפגשתי באמסטרדם, Anchor, Flying Dog, Great divide ו Left Hand. רובן בבקבוק ומעט מהחבית. הברמן סיפר שהם מקבלים את הבירות מהיבואן האירופאי שפועל בהולנד (הערה ליבואנים הישראלים – זו אומר שהבירות כבר עשו את חצי הדרך עד לאירופה, עכשיו רק נשאר להשלים את הדרך עד לישראל. מצד שני, סם אדאמס אין באירופה, אז לא תמיד אנחנו בצד המקופח). שתיתי TITAN IPA מהחבית, של מבשלת Great Divide מדנבר וקראתי לזה לילה.

אחד מאתרי התיירות המרכזיים בבריסל הוא ה Manneken Pis, פסל בדמות של ילד קטן משתין. לא ברור בדיוק מה מקור המשיכה לפסל, אבל המוני תיירים מגיעים ומצטלמים לידו. בדיוק לידו נמצא בר מוזר ומפחיד משהו בשם Le Poechenellekelder. עליו ועל שאר המקומות שביקרתי בהם בבריסל, בפוסט הבא.

 עוד תמונות כאן.

לחיים,

דרור.

משהו ישן וטוב

קר. אני עוצר, מסתכל סביב ומנסה למצוא שלט עם שם הרחוב. זה נראה לי בכיוון הזה, אני ממשיך ללכת למרות שלא מצאתי שום שלט. הידיים קופאות, בתוך הכפפות. "אולי כדאי לחזור למלון? זה בלתי נסבל", מתגנבת מחשבה. כל החנויות סגורות כבר, אין איפה להתחבא מהקור אפילו לדקה. אני מוציא את הידיים ואת המפה מהכיסים. טוב, אני די קרוב, בסוף הרחוב שמאלה וזה צריך להיות בצד ימין. הנה kulminator, מצאתי.

השבוע שלי התחיל עם טיסת לילה של בריסל איירלינס (מגישים בירת פילזנר בלגית בשם Maes) ועם כמה דקות של פחד כאשר עמדתי בפתח המלון, בחמש וחצי לפנות בוקר, כשבחוץ הטמפרטורה זהה לשעה, אבל מהצד השני של האפס ושומר שלא מתעורר. רק אחרי דקות ארוכות של דפיקות על דלת הזכוכית של המלון נפתחה הדלת על ידי הישן ונחלצתי מקור הלילה. הביקור שלי התחלק בין לובן (שבה ביקרתי בעבר וכתבתי רבות) לאנטוורפן. אנטוורפן היא העיר השנייה בגודלה בבלגיה (אחרי בריסל) והעיר שבה ניתן לראות הכי הרבה שלטים וחנויות בעברית וביידיש (דרך אגב, הם כותבים את שם העיר אנטווערפען). טוב, מספיק עם ההקדמות, בואו ניגש לדבר שעבורו התכנסנו.

נכנסתי, הבר היה עדיין די ריק בשעת ערב זו. קילפתי את השכבות מעלי והסתכלתי סביב. ממול קיר מלא בקבוקי בירה, מעל הבר עשרות כוסות בירה והכל מלא בקישוטי חג המולד, למרות שזה עבר כבר. ברקע מוזיקה קלאסית, עישון מותר רק בפינת מרפסת קטנה ואישה מבוגרת מאחורי הבר. ביקשתי את התפריט וקיבלתי חוברת עבה. התחלתי לדפדף ולא האמנתי. בתפריט מאות בירות, אבל לזה עוד איכשהו התרגלתי בבלגיה, לצד חלק מהבירות הופיעה שנה. במבט מעמיק יותר בתפריט, גיליתי שהמקום מחזיק בירות מיושנות, חלקן יותר מעשרים שנה! כלומר, בירות שבושלו ובוקבקו לפני שנים והוחזקו מאז בתנאי שימור. ישון בירה לא מתאים לבירות פשוטות, אלה יתקלקלו אחרי שנה. אולם בירות עם תסיסה שניה בבקבוק ואחוזי אלכוהול גבוהים מתאימות ליישון ומשתבחות ביישון. בתפריט ראיתי שימיי מכל שנה בעשרים ויותר השנים האחרונות. ולא רק שימיי…

הזמנתי ווסטמאל דובל (Westmalle Dubbel) משנת 1999. הגברת (אני לא יכול לקרוא לה ברמנית) מזגה מתוך בקבוק מכוסה במעט אבק בירה כהה ומתוקה, עם קצף בצבע קרם וניחוחות פירותיים. אני לא יודע אם זה נעשה במתכוון, אבל גם הכוס היתה מותאמת לשנה, הלוגו של הבירה שהוטבע עליה, היה הלוגו הישן. התחלתי לפתח שיחה איתה וכל הזמן המשכתי להסתכל בתפריט ולחפש אוצרות. היא סיפרה שהמקום קיים משנת 1979 ובאותו מקום בעשרים ומשהו שנה האחרונות. הוא מנוהל על ידי בעלה (שלא מדבר אנגלית) והיא, שניהם חובבי בירה. הם מחזיקים בבר ובמרתף (חדר נפרד שבו ביקשתי לבקר אבל נדחיתי בעדינות) יותר מ 600 בירות, רובן בלגיות אבל גם הולנדיות.

בירה אחת שלא הופיעה בתפריט היא ווסטוולטרן (Westvleteren). למי מכם שלא מכיר את הבירה, הנה הסבר קצר. בעולם כולו יש סך הכל 7 בירות טראפיסטיות (בירות שמבושלות על ידי או בפיקוח של נזירים מהמסדר הטראפיסטי, ובירות שהרווחים מהן הולכים לצדקה. במילים אחרות אלו בירות מאוד איכותיות). מתוך כל השבע, ווסטוולטרן היא הבירה שהכי קשה להשיג. היא לא מיוצרת באופן מסחרי ונמכרת רק במנזר, בהזמנה בלבד ובמגבלות רבות על הכמות. למעשה אסור למכור אותה בשום מקום פרט למנזר. שאלתי אם יש ווסטוולטרן. כן (!!!) היתה התשובה, "היא לא מופיעה בתפריט, יש לה תפריט נפרד". "התפריט הסודי?" חשבתי לעצמי ולא שאלתי. בתפריט הנפרד הופיעו שלושת הבירות של ווסטוולטרן -  בלונד, 8 (פריאור) ו 12 (אבט) ליד שלושתן הופיע jong שמשמעותו צעיר, כלומר משנת 2009. אבל היו גם ווסטוולטרן 12 מיושנות, מהשנים 2004, 1999 ו 1997 ואפילו בירה מסדרת ה 6 משנת 1998, בירה שהיצור שלה הופסק. אותן לא הורשתי להזמין. "רק אחרי שתשתה את שלושת הצעירות תוכל להזמין אותן" נאמר לי "אנו רוצים שיותר אנשים יטעמו אותן". הזמנתי את הבלונד. על הבקבוק של ווסטוולטרן אין תווית. רק הפקק מגלה איזה אוצר טמון בתוך הבקבוק. קיבלתי בירה מדהימה. בהירה עם ראש קצף גבוה לבנבן, טעם הוא משהו שקשה למדוד ולהעביר אבל הבירה הזו היתה לי טעימה, הכי טעימה ששתיתי אי פעם.

גם מהחבית היה מבחר של בירות מיוחדות, כולל בירות שלא קיימות מהחבית בשום מקום אחר, אבל זה לא עניין אותי באותו רגע. המשכתי לדפדף בתפריט. בעמוד של ווסטמאל (הבנתם כבר שאני אוהב את הבירה, כן ?) הופיעה ווסטמאל אקסטרה. זוהי בירה שהנזירים מבשלים עבור עצמם ולמעשה לא נמכרת מחוץ למנזר. בירות לשימוש עצמי מסוג זה נקראות בירות שולחן, הן בדרך כלל קלות באלכוהול וקלילות יותר. בחרתי לסיים את הערב איתה. הבירה היתה בצבע זהוב/בלונד, עם קצף לבן, 4.8% אלכוהול, עם מעט טעמי תפוז ולימון. מתאימה יותר ליום קיץ חם מאשר למזג אויר שחיכה לי בחוץ. ביקשתי חשבון. ווסטמאל 1999 - 5 יורו, ווסטוולטרן – 10.5 יורו, ווסטמאל אקסטרה 3.3 יורו. לבירות כאלה, זה פשוט כלום. לבשתי את כל הציוד שוב והתחלתי לצעוד למלון עם חיוך שלא ירד במשך כמה ימים.

אם אתם אוהבים בירה, אתם חייבים לבקר ב kulminator שבאנטוורפן, המקום שהוא מפעל חיים יותר מאשר בר והחבר'ה האלה כבר לא צעירים.

תמונות נוספות של המקום, כולל צילום של התפריט הסודי כאן.

לחיים,

דרור.

ביקור במבשלת הוגרדן

ערב לאחר הביקור במבשלת סטלה ארטואה נסעתי עם שני חברים מהמשרד (רין וניקולס) למבשלת הוגרדן. הגענו בסביבות השעה שמונה בערב לכפר הוגרדן ובכניסה אל הכפר, במרכזה של כיכר תנועה ניצב לו דוד בישול בירה גדול מנחושת. לזה אני קורא קבלת פנים לבבית. מכיוון שהסיור האחרון מתחיל בשמונה, מיהרנו ולא הספקתי לצלם. כשהגענו הבנתי שהמקום אינו המבשלה עצמה אלא המבנה ההיסטורי של המבשלה שהוסב וכיום הוא מוזיאון ומסעדה.

הגענו לכניסה ושילמנו 6 יורו. קיבלנו אסימון מתכת קטן. "איפה המדריך ?" שאלתי. "אין מדריך, תרגמה לי רין , זה "Self Tour". מוזר, חשבתי. הכנסנו את האסימון לשער מסתובב (דומה לכניסה לרכבת תחתית) ונכנסנו. הסיור היה בנוי בצורה דומה מאוד לסיור במבשלה אמיתית (הרשמים מסטלה היו עדין טריים בראשי), אבל את השלבים עצמם החליפו סרטים ומצגות. בחדר הראשון הוצג סרט על ההיסטוריה של הוגרדן. החדר הבא יוחד למרכיבי הבירה. כל קיר הציג מרכיב אחר, על כל קיר הוצבה עמדה עם מסך ודלפק קטן מתחתיו. המסך הציג סרטון קצר על המרכיב, הדלפק הכיל דוגמא של המרכיב בתוך מגירה סגורה וכלל כפתור קטן "Smell". לחיצה עליו הפעילה מאורר קטן שפיזר את ריחו של המרכיב. זה היה ממש נחמד. ידעתי שבהוגרדן משתמשים בלתת שעורה, חיטה, כשות, גרגירי כוסברה וקליפות תפוז מסוג קוראסאו, אבל זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את קליפות התפוז ויכולתי אפילו להריח אותן.

במרכז החדר הבא הוצג דוד בישול מנחושת ובפתחו מסך שהראה את תוכנו של דוד בישול בירה… את המעבר לחדר הבא ליווה רעש חזק של קו ביקבוק ואריזה שהוצג על מספר מסכים ומתחתיו קו בקבוקים סטטי. החדר הצליח להעביר את התחושה של המהירות וההמולה של קו אמיתי בצורה טובה. אחרי הביקבוק נכנסנו לחדר האריזה ומשם לבר קטן. לא היה ברמן שידגים מזיגה של הוגרדן, היה מסך שהציג מזיגה לתוך הכוס המשושה המפורסמת. נראה לי שכבר הבנתם את העיקרון, אבל מבחינתי, אחרי כמה סיורים במבשלות, כל העניין של סיור אוטומטי היה מאוד מרענן והייטקי משהו. על קיר סמוך הוצגו תחתיות הוגרדן ועליהן בכתב יד ציורים ומשפטים. רין סיפרה שלפני מספר שנים, הוגרדן ביקשו לשלוח להם תחתיות עם משפט או ציור פרי דמיונך. בחברה בחרו את אלה שהיו הכי מוצלחות והדפיסו אותן. כך יכולת להגיע לפאב המקומי שלך ולמצוא תחתיות פרי יצירתך.

בסיום הסיור חזרנו למסעדה וקיבלנו לטעימה הוגרדן, מהסוגים הפחות ידועים. Hoegaarden Citron – בירה בתוספת לימון, חלשה באלכוהול (3%) ומרעננת.  Hoegaarden Rosée – בירה בתוספת פטל, 4.5% אלכוהול ומתוקה ו Hoegaarden Spéciale – בירה עונתית, זמינה רק בין אוקטובר לינואר, בירת חיטה בלגית, מרירה יותר מהקלאסית עם 6.5% אלכוהול. בעדינות ישראלית בחרתי את האחרונה והשארתי את האחרות לשותפיי.

כמובן שהיתה חנות מזכרות קטנה, הפעם אמיתית ואפילו די זולה. היו שם כוסות בכל הגדלים, פרטי לבוש כמו חולצות, מעילים וגם כפפות. ביציאה קיבלנו כוס מתנה (25 מ"ל) למזכרת. נכנסנו לרכב וחזרנו למלון. הפעם לא פספסתי את צילום הכיכר.

תמונות נוספות מהביקור אפשר לראות כאן.

לחיים, דרור.

מבשלת סטלה ארטואה

כשידעתי שאבקר שוב בלובן, בלגיה, תכננתי לבקר במבשלת סטלה ארטואה. הסיור במבשלה פתוח רק לקבוצות ובשעות הצהריים, אבל עם קצת עזרה מחברים (זה המקום להודות לשגיא קופר מבקבוק ,לאייל להב וכרמית אבישר ממבשלות בירה ישראל) הצלחתי לסדר לי סיור מיוחד בשעות הערב. יום לפני הסיור פניתי לאיש הקשר במבשלה כדי לקבל את הפרטים ולתאם את הביקור. כששאלתי אותו על כתובת המבשלה, ענה שהיא נמצאת ברחוב Vuurkruisenlaan. "איזה מספר ?" שאלתי. "אין מספר" הוא ענה, "המבשלה היא כל הרחוב…".

בלובן שוכן המטה העולמי הראשי של AB InBev, חברת הבירה הגדולה ביותר בעולם, בעלת נתח שוק של כ 25% משוק הבירה העולמי וחברת האם של המותג סטלה ארטואה. ההיסטוריה של סטלה ארטואה מתחילה בשנת 1366, אז נקראה מבשלת הורן (מכאן הקרן בלוגו הבירה). מאוחר יותר התמנה סבסטיאן ארטואה למנהל המבשלה ובניהולו היא החלה לבשל בירה במהדורה מיוחדת עבור חג המולד. לבירה קראו סטלה - כוכב, שהוא אחד מסמלי חג המולד והיא הפכה ללהיט. כך לבסוף נוצר השם סטלה ארטואה. החברה הגיע לגודלה אחרי סידרת רכישות ומיזוגים של שחקנים קטנים וגדולים יותר בשוק הבירה העולמי.

למחרת השיחה התייצבתי בשעה 6 בערב במשרד קבלת הפנים של המפעל. אחרי בירור קצר הגיע המדריך שלי לסיור ולאחר שלבשנו מעילים זוהרים לצרכי בטיחות (כמו אלה שצריכים להיות בכל רכב) יצאנו לדרך. המבשלה מורכבת למעשה משלושה מבשלות נפרדות. בכל רגע נתון אפשר לבשל בה שלוש בירות שונות. בנוסף, המבשלה פועלת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע ומייצרת 15 סוגי בירות. מלבד סטלה ארטואה, מיוצרות במפעל שמונה סוגים של הבירה לף, ג'ופילר (בירת לאגר בלגית נוספת) ואחרות. הלף היחידה שאינה מיוצרת במפעל היא לף טריפל, מכיוון שתהליך הבישול שלה כולל תסיסה שניה בבקבוק, שלב שדורש אחסון הבקבוקים לזמן נוסף במבשלה. סטלה ארטואה מיוצרת בחמישה מקומות בעולם, בניהם בישראל, בהיקף של 10 מיליון הקטוליטר בשנה = 1000000000 ליטר בשנה.

הסיור החל בקומה השניה של בנין המבשלה, באולם ענק ובו שלושה טורים של מכלים המשמשים לבישול הבירה משלב ה meshing ועד שלב הרתיחה וקירור ה wort. בשלבים אלה המשקה עדיין אינו בירה אלא בסך הכל נוזל מתוק. המדריך תאר את חומרי הגלם – לתת שעורה, כשות, מים ותירס (בצורת קורנפלור) ואת תהליך הבישול. בקומה זו קיימת גם מבשלה רביעית, שלא הורשתי לבקר בה. זו מבשלה קטנה יותר לניסויים של בירות חדשות ובירות ביצור מוגבל לשוק המקומי.

לאחר מכן, ירדנו קומה אחת לאולם התסיסה. התסיסה נמשכת עשרה ימים בטמפרטורה של 13 מעלות. לאחר מכן הבירה מאוכסנת למשך ארבעה ימים בטמפרטורה של שבע מעלות. בשלב זה הבירה מתייצבת ומתאזנת במיכלים גדולים לפני האריזה. הבירה אז מסוננת, כדי לקבל צבע צלול ועוברת פיסטור ב 60 מעלות למשך 15 דקות, כדי להבטיח חיי מדף של שנה. בשלב זה פנינו אל אולם האריזה. צפינו בו ממבט על, זה היה פשוט מדהים. במבשלה 4 קווי אריזה עבור בקבוקים, שני קווים עבור פחיות וקו עבור חביות. כל הקווים עובדים בצורה אוטומטית החל משלב ניקוי הבקבוקים (בבלגיה משתמשים בבקבוקים חוזרים), דרך המילוי, פיסטור, הדבקת התווית ואריזה והכל בקצב מסחרר.

זה היה הזמן לעלות לבקר ב Den Thuis (הבית), הפאב שבתוך המבשלה. הברמן הדגים מזיגת סטלה ארטואה מהחבית, בתשעה שלבים, לפי כל כללי המזיגה. הפאב קושט בפוסטרים מדהימים שמתארים את תשעת השלבים, כשבכל שלב כלים שונים מחליפים את כלי הברמן (לדוגמא, חרב לחיתוך ראש הקצף המיותר, משקולת תלויה כדי להבטיח ישור הכוס ל 90 מעלות). הברמן הציע לי לנסות את המזיגה. הוא לא ידע ששפטתי בתחרות המזיגה של סטלה בישראל, והתלהב מכך שהצלחתי כבר בפעם הראשונה. לא רציתי לקלקל לו את ההתלהבות. מזגתי לעצמי בירה ונהנתי ממנה ומהעיצוב של הפאב.

בסמוך לפאב היתה חנות המזכרות של המבשלה, עם כל מה שאספן בירה יכול לחלום עליו. כוסות בכל הגדלים, חולצות, וכל שאר הפריטים הממותגים. לאחר הסטלה ביקשתי לטעום את הלף המיוחדת שמיוצרת עבור חג המולד (Leffe Kerst). הלף הזכירה את לף ברון, אולם היתה מעט מתוקה יותר ובצבע ענברי (Amber). "כך סטלה ארטואה התחילה…" הזכיר המדריך.

למחרת ביקרתי במבשלה של הוגרדן, אבל את זה נשאיר לפוסט הבא.

עוד תמונות מהביקור אפשר לראות פה.

לחיים, דרור.

בלגיות או לא להיות

בשבוע שעבר ביקרתי בבלגיה, כחלק מנסיעה עסקית. בדומה לביקור הקודם, ישנתי בעיר לובן (Leuven), בקרבת בריסל. הפעם התאכסנתי במלון במרכז העיר, במרחק הליכה קצרה מכיכר השוק הישן (Oude Markt) שהיום מכיל בתי קפה ובארים.

מדי ערב, ביקרתי באחד הבארים למה שקראתי 'פסטיבל טעימות בירה'. בבלגיה, חלק גדול של הבירות נמכרות במרכולים ובבארים בבקבוקים בנפח 250 מ"ל. בתחילה זה נראה מעט מדי, אבל מהר מאוד לומדים להעריך את זה. היתרון הוא כמובן שאפשר לטעום מספר רב יותר של בירות בכל ערב, לשתות בירות עם אחוז אלכוהול גבוה ועדיין לקום למחרת ליום עבודה. בכל בר תפריט הבירות הכיל עשרות בירות. רובן בבקבוק, 90% מהן חזקות (מעל 7% אלכוהול), בסגנונות בלגיים כמו דובל, טריפל ובירות מנזרים ורק מעטות מהן בסגנון לאגר או פילזנר. כמובן שכל בירה נמזגת לכוס ממותגת מתאימה ובגודל מתאים, בדיוק כמו שמלמדים בבית הספר. בפאבים בארץ יש לנו הרבה מה ללמוד מהבלגים על צורת ההגשה הנכונה של בירה. אני זוכר מקרה אחד בו הזמנתי פאולנר וקיבלתי אותה בכוס של גולדסטאר על תחתית של היינקן. באחד הבארים שביקרתי הגדילו (או הקטינו) לעשות ומזגו שימיי מהחבית בשלושה נפחים – שליש, 250 מ"ל ו 180 מ"ל. כמובן שהיתה כוס מתאימה לכל כמות.

שתיתי בעיקר בירות שאני לא מכיר ובירות שלא טעמתי לפני כן. מתוכן שווה להזכיר חלק.

  • Gildenbier - בירת אייל חומה, 7%, בעלת מתיקות קרמלית וללא מרירות.

  • Orval – אחת משש הבירות הטרפיסטיות הבלגיות והמיוחדת ביותר לטעמי.

  •  Vedett - בירת לאגר זהובה ממבשלת מורטגאט (המבשלה שמייצרת את דובל).

תתעלמו מהבקבוק מאחור

  • Cuvée des Trolls – בירת אייל חזקה בצבע בלונד. מבושלת עם תוספת של קליפות תפוזים יבשות. בירה עם תווית חמודה (טרול מקפץ ועל ראשו כובע כשות).

לובן היא עיר עם אוכלוסיית סטודנטים גדולה. כלי הרכב הנפוץ בעיר הן אופניים, בבוקר שבילי האופניים, הרחובות והסמטאות מלאים בסטודנטים שממהרים לשיעור ובערב אתה רואה אותן קשורות בהמוניהן מחוץ לבארים ובתי הקפה. באחד הערבים, בזמן שחזרתי למלון, ראיתי מחזה משונה. בדיוק ממול למלון, ב 4 פינות של רחוב היו פחיות בירה על המדרכה לצד דליים. בניהם רצו מספר בחורות לבושות בתחתונים וחזייה על הבגדים (בכל זאת,רק 6 מעלות בערב). כל פעם שנעצרו בפינה, היו צריכות לשתות פחית בירה שלמה ולהמשיך לרוץ לתחנה הבאה. הדליים שימשו להקאה. רציתי לצלם אבל התקרבה אלי אחת מהבנות שעמדה בצד וביקשה שלא אצלם. "מה אתן עושות ?", שאלתי. "baptizing" ענתה (מטבילות בתרגום לעברית). מסתבר שהיה זה טקס הקבלה לאחווה של הבנות. המרוץ הזה נמשך זמן רב, כשהבחורות ממלאות את הדליים ואת עצמן בקיא. לא ויתרתי, עליתי לחדר וצילמתי מהחלון.

בכל נסיעה לחו"ל, אני משתדל לבקר בסופר מקומי לבדוק (ולצלם) את מדפי הבירות. הפעם רציתי לבדוק האם כבר ניתן להשיג את הבירות החגיגיות המבושלות עבור כריסטמס. לאלה מכם שאינם מכירים, מבשלות רבות מייצרות בירות שמבושלות רק בחלק מהשנה. אלה נקראות בירות עונתיות. בירה עונתית יכולה להיות מבושלת עבור עונה מסוימת (בירות חזקות יותר עבור החורף, בירות קלילות עבור הקיץ) או עבור חגים ואירועים מיוחדים (בירות עבור פסטיבל האוקטוברפסט או עבור חג המולד). ראיתי רק מעט מהן. בירת לף ובירת Bush de Noël, שמתהדרת בכיתוב "הבירה החזקה ביותר בבלגיה" עם 12% אלכוהול. באחד המדפים ראיתי גם בירת לאגר במותג של הסופר. אתם יכולים לדמיין משהו כמו בירת שופרסל בישראל?

מאוחר יותר באותו שבוע ביקרתי במבשלת סטלה ארטואה (AB InBev ליתר דיוק) בה מייצרים את סטלה ולף, ובמבשלה העתיקה של הוגרדן. סיקור המבשלות בפוסט הבא.

עוד תמונות אפשר לראות כאן.

לחיים, דרור.

הבר הארוך ביותר בבלגיה ודובל גרין

ביומיים שקדמו לביקור שלי בדיליריום קפה, ישנתי בעיר לובן (Leuven), בקרבת בריסל. זוהי עיר שמרבית תושביה הם סטודנטים עם סצנת בארים שוקקת חיים. בעיר נמצא מה שהבלגים מכנים "הבר הארוך ביותר בבלגיה" אבל למעשה מדובר בעשרות בארים ובתי קפה מצופפים באזור השוק (Oude Markt) שבמרכז העיר. זוהי גם העיר שבה ממוקמת המבשלה הראשית של סטלה ארטואה, בירת הלאגר הבלגית ולכן מראה שכיח בעיר הוא שם ולוגו הבירה על כל פאב, מלון או מסעדה. מראה שכיח נוסף הוא בירות טרפיסטיות. בלובן, בכל פאב או חנות סופר ואפילו במקרר במשרד שלנו, ראיתי שימיי (Chimey), אורוול (Orval) ,ווסטמאל (Westmalle) ורושפור (Rochefort) כאילו לא מדובר בבירות שנחשבות הטובות בעולם. בירות טרפיסטיות הן בירות שמיוצרות רק בין כתלי מנזר, בפיקוח של נזירים ושרוב הרווחים ממכירתם הוא לשימוש הנזירים או לצדקה. הבירות הטרפיסטיות עוברות תסיסה שניה בבקבוק, הן בעלות חייה מדף ארוכים ויכולות לעבור יישון של שנים ולהשתבח. פרט לשימיי, את שאר הבירות אי אפשר להשיג בישראל.

בערב הראשון שתיתי ווסטמאל דובל, שטעמתי כבר בשוודיה. זוהי הבירה שהגדירה את המאפיינים של הבירות הטרפיסטיות ואחת הראשונות שהשתמשה במושגים של דאבל וטריפל להגדרת סגנון הבירה ואת חוזקה. נהניתי מכל לגימה. למחרת ניסיתי את הרושפור 8, עם 9 אחוזי אלכוהול. הבלגים מאוד מקפידים על המזיגה של הבירה. המלצר מופיע מולך ומציג את הבקבוק, פותח ומוזג את הבירה לכוס מתאימה הנושאת את לוגו הבירה, מזיגה איטית עם חצי סיבוב בסופה ורק אז מניח את כוס הבירה והבקבוק על השולחן. זה כאילו הם לא סומכים עליך שתמזוג נכון…

למחרת ביקרתי בחנות בירה או יותר נכון במחסן בירה. בתוך מבנה גדול, על פני מדפים גבוהים ניצבו עשרות בירות. במחסן היו בירות טרפיסטיות, בירות ממבשלות אזוריות שאי אפשר להשיג מחוץ לבריסל, בירות למביק (בירות המיוצרות באזור בריסל בלבד, בעזרת תסיסה ספונטנית על ידי שמרים הנמצאים באויר), מארזי שי עם מספר סוגי בירות ועוד… הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים. דבר מדהים נוסף הוא שלצד רוב הבקבוקים הוצעה למכירה הכוס המותאמת לבירה. הבלגים מייחסים חשיבות גדולה גם לכוס הבירה, לכל בירה יש להתאים את צורת הכוס הנכונה ולכן אפשר היה לרכוש יחד עם הבירה את הכוס המתאימה לה.

היתה שם גם דובל גרין, בירה שחיפשתי זמן רב ולא הייתי בטוח אם היא קיימת או רק אגדה אורבנית. בירת דובל הקלאסית (האדומה) עוברת שלב של תסיסה שניה המתרחשת בבקבוק ונמשכת כ 60 יום. במשך שנים, עובדי המבשלה נהגו לשתות את הדובל גם אחרי התסיסה הראשונה ולפני התסיסה הנוספת וליהנות מדובל טרייה ובעלת טעם קל יותר. במשך הזמן הוחלט לארוז כמות קטנה של הבירה בבקבוקים למכירה במבשלה ובמספר מצומצם של מקומות בבלגיה בלבד. בדובל החליטו להשתמש בתווית ירוקה כדי לסמל את הטריות של הבירה. מכיוון שהבירה לא עוברת תסיסה שניה, היא בעלת 7.5% אלכוהול, אחוז אחד פחות מהדובל הקלאסית. לקחתי דובל ירוקה אחת איתי חזרה הביתה. 

הבלגים גאים במסורת הבירה שלהם ומתייחסים לבלגיה כ"אוניברסיטה של הבירה". בירה היא גם חלק חשוב מאוד בתיירות. במשרד סיפרו לי על תוכנית טלוויזיה מערוץ canvas הבלגי בשם Tournee generale. במסגרת הסידרה בכל שבוע יוצאים המנחים לבקר במבשלה בלגית אחרת ומספרים את סיפור המבשלה והבירה. התוכנית זוכה לאחוזי צפייה גבוהים. הלוואי אצלנו.

תמונות נוספות של מחסן הבירות ולובן כאן .

לחיים, דרור.

דליריום קפה

באחד הרחובות הצדדים שבאיזור הכיכר הגדולה (Grand Palace) שבמרכז בריסל נמצא הפאב עם מגוון הבירות הגדול ביותר בעולם. בשבוע שעבר, הזדמן לי להיות בסביבה ולא ויתרתי על הביקור. המקום נקרא דליריום קפה, כשמה של הבירה הבלגית המצוינת. אם אתם עדיין לא מכירים את הבירה, חשוב לי לעצור לרגע ולספר עליה. דליריום טרמנס היא בירה בלגית חזקה, זהובה ובעלת 8.5% אלכוהול. היא נקראת על שם התופעה הנפוצה בעיקר אצל אלכוהוליסטים בתהליך הגמילה מאלכוהול – רעידות והזיות. הבירה ,המיוצרת החל משנת 1989, כבר תפסה מקום של כבוד בדירוגי בירות ואפילו זכתה בתואר הבירה הטובה בעולם בשנת 1998. הבירה מיובאת לישראל על ידי יוג'יטקס בבקבוקים של 750 מ"ל בלבד.

אבל כאמור, אפשר להשיג בדליריום קפה הרבה יותר בירות. המספר הוא 2004 בירות שונות, מכל העולם. השיא נקבע בשנת 2004 ומתועד בספר השיאים של גינס. תפריט הבירות של המקום נראה יותר כמו ספר טלפונים מאשר תפריט ומכיל שני חלקים עיקריים – בירות בלגיות ובירות משאר מהעולם (החלוקה היא רמז דק להערכה שהבלגים חולקים לבירות שמיוצרות מחוץ לבלגיה). ישראל מופיעה בין איסלנד ואיטליה , עם שתי בירות - מכבי ושימחה. מכבי זה בסדר, אבל שימחה זו בירה גרמנית כשרה שסווגה בטעות כבירה ישראלית. קצת מוזר, ציפיתי לפחות לראות בתפריט את גולדסטאר. בנוסף התפריט מציע גם גבינות, בין היתר של שימאיי הטרפיסטית.

כיאה למקום שמחזיק בשיא מגוון הבירות, המקום מעוצב כך שבכל פינה פנויה תלויים כוסות/מגשים/שלטים ושאר אביזרים של מותגי בירה. זה כולל גם את התקרה. התקרה מלאה במגשי בירה מכל העולם, מחזה מרהיב לכל חובב בירה. לפאב מספר קומות. בקומה התחתונה ישנה במה להופעות והקומה העליונה מוארת יותר ומכילה בר ארוך עם עשרות ברזי בירה ומקומות ישיבה בתוך מה שנראה שהיה פעם מכלי בירה גדולים.

אני חייב להודות שהמקום עמוס תיירים (בעיקר אמריקאים) והאווירה היא לא בדיוק של הפאב השכונתי שנעים לחזור אליו. בזמן ההופעה (החובבנית) כל מחירי הבירה קופצים ב 25%, כדי לשתות קוואק בכוס המקורית, הברמן דרש פיקדון של 10 יורו. במקום אף נמכרות חולצות עם לוגו הפאב במחיר מופקע.

עוד תמונות כאן.

לחיים, דרור.