ערב לאחר הביקור במבשלת סטלה ארטואה נסעתי עם שני חברים מהמשרד (רין וניקולס) למבשלת הוגרדן. הגענו בסביבות השעה שמונה בערב לכפר הוגרדן ובכניסה אל הכפר, במרכזה של כיכר תנועה ניצב לו דוד בישול בירה גדול מנחושת. לזה אני קורא קבלת פנים לבבית. מכיוון שהסיור האחרון מתחיל בשמונה, מיהרנו ולא הספקתי לצלם. כשהגענו הבנתי שהמקום אינו המבשלה עצמה אלא המבנה ההיסטורי של המבשלה שהוסב וכיום הוא מוזיאון ומסעדה. 

הגענו לכניסה ושילמנו 6 יורו. קיבלנו אסימון מתכת קטן. "איפה המדריך ?" שאלתי. "אין מדריך, תרגמה לי רין , זה "Self Tour". מוזר, חשבתי. הכנסנו את האסימון לשער מסתובב (דומה לכניסה לרכבת תחתית) ונכנסנו. הסיור היה בנוי בצורה דומה מאוד לסיור במבשלה אמיתית (הרשמים מסטלה היו עדין טריים בראשי), אבל את השלבים עצמם החליפו סרטים ומצגות. בחדר הראשון הוצג סרט על ההיסטוריה של הוגרדן. החדר הבא יוחד למרכיבי הבירה. כל קיר הציג מרכיב אחר, על כל קיר הוצבה עמדה עם מסך ודלפק קטן מתחתיו. המסך הציג סרטון קצר על המרכיב, הדלפק הכיל דוגמא של המרכיב בתוך מגירה סגורה וכלל כפתור קטן "Smell". לחיצה עליו הפעילה מאורר קטן שפיזר את ריחו של המרכיב. זה היה ממש נחמד. ידעתי שבהוגרדן משתמשים בלתת שעורה, חיטה, כשות, גרגירי כוסברה וקליפות תפוז מסוג קוראסאו, אבל זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את קליפות התפוז ויכולתי אפילו להריח אותן.

במרכז החדר הבא הוצג דוד בישול מנחושת ובפתחו מסך שהראה את תוכנו של דוד בישול בירה… את המעבר לחדר הבא ליווה רעש חזק של קו ביקבוק ואריזה שהוצג על מספר מסכים ומתחתיו קו בקבוקים סטטי. החדר הצליח להעביר את התחושה של המהירות וההמולה של קו אמיתי בצורה טובה. אחרי הביקבוק נכנסנו לחדר האריזה ומשם לבר קטן. לא היה ברמן שידגים מזיגה של הוגרדן, היה מסך שהציג מזיגה לתוך הכוס המשושה המפורסמת. נראה לי שכבר הבנתם את העיקרון, אבל מבחינתי, אחרי כמה סיורים במבשלות, כל העניין של סיור אוטומטי היה מאוד מרענן והייטקי משהו. על קיר סמוך הוצגו תחתיות הוגרדן ועליהן בכתב יד ציורים ומשפטים. רין סיפרה שלפני מספר שנים, הוגרדן ביקשו לשלוח להם תחתיות עם משפט או ציור פרי דמיונך. בחברה בחרו את אלה שהיו הכי מוצלחות והדפיסו אותן. כך יכולת להגיע לפאב המקומי שלך ולמצוא תחתיות פרי יצירתך.

בסיום הסיור חזרנו למסעדה וקיבלנו לטעימה הוגרדן, מהסוגים הפחות ידועים. Hoegaarden Citron – בירה בתוספת לימון, חלשה באלכוהול (3%) ומרעננת.  Hoegaarden Rosée – בירה בתוספת פטל, 4.5% אלכוהול ומתוקה ו Hoegaarden Spéciale – בירה עונתית, זמינה רק בין אוקטובר לינואר, בירת חיטה בלגית, מרירה יותר מהקלאסית עם 6.5% אלכוהול. בעדינות ישראלית בחרתי את האחרונה והשארתי את האחרות לשותפיי.

כמובן שהיתה חנות מזכרות קטנה, הפעם אמיתית ואפילו די זולה. היו שם כוסות בכל הגדלים, פרטי לבוש כמו חולצות, מעילים וגם כפפות. ביציאה קיבלנו כוס מתנה (25 מ"ל) למזכרת. נכנסנו לרכב וחזרנו למלון. הפעם לא פספסתי את צילום הכיכר.

תמונות נוספות מהביקור אפשר לראות כאן.

לחיים, דרור.

בשבוע שעבר ביקר בארץ פרנק הרברט פייפר, הברומאסטר של מבשלת ויינשטפן (weihenstephan) הגרמנית, כאורח מבשלות בירה ישראל. במפגש שנערך בחדר הפרטי של הטמפל בר בסינימה סיטי, הציג את היסטוריית המבשלה, את תהליך הבישול ואת סוגי הבירות שמיוצרות במבשלה. ההרצאה שנתן היתה מעניינת במיוחד. כל כך הרבה ידע וניסיון הועבר בהרצאה, שהצטערתי שלא הקלטתי את הדברים. במפגש נכחו אנשי מבשלות בירה ישראל, עיתונאים מתחום האלכוהול ומומחי בירה.

רבים יודעים שויינשטפן נחשבת למבשלה העתיקה בעולם. היא החלה את דרכה בשנת 1040 כמנזר ועם השנים הפכה למבשלה תחת בעלות מדינת בוואריה. ההיסטוריה של ויינשטפן רצופה מלחמות ותלאות רבות אשר גרמו אפילו להרס המנזר ושיפוצו מחדש על ידי הנזירים, ביותר מפעם אחת. מה שרבים לא יודעים היא העובדה שסביב מבשלת ויינשטפן, בעיר פריסינג (Freising), נמצא המרכז הטכנולוגי של הטכניון של מינכן (Technische Universität München) הכולל את אחד המוסדות האוניברסיטאיים המובילים בעולם ללימודי בישול בירה. בטכניון, לומדים כ 500 תלמידים brewery science (תוכנית שפרט ללימודי בירה, כוללת גם לימודי פיזיקה, כימיה, מכונאות ועוד). את בוגרי ויינשטפן אפשר למצוא במבשלות מובילות בעולם.

ויינשטפן היא בירת חיטה, כלומר היא מופקת מלתת חיטה (חיטה גרוסה קלויה) בשונה מרוב הבירות, המופקות מלתת שעורה. בירות חיטה מיוצרות בעיקר בדרום גרמניה, באיזור מינכן וסביבתה ובדרום מערב גרמניה באיזור שטוטגרט. ויינשטפן מייצרת שישה סוגים שונים של בירות חיטה ושישה סוגי בירות לאגר. הטעימה כללה שמונה בירות, שישה בירות חיטה ושני לאגרים. במהלך הטעימה, שמרתי מעט מכל בירה בכוס מולי, כי ידעתי שבסוף הטעימה אני אקבל תמונה צבעונית מרהיבה.

הבירות שטעמנו (על פי סדר הטעימה) היו:

אלכוהול-פרי (Alkoholfrei) – בירת חיטה ללא אלכוהול. בירת חיטה שעוברת תהליך נוסף להוצאת האלכוהול. זהו תהליך מיוחד שפותח בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה השכנה. בירות ללא אלכוהול הן טרנד עכשווי בגרמניה. 90% מהיצור של בירה זו מיועד עבור השוק המקומי. על פי החוק הגרמני, בירה עם עד 0.5% אלכוהול נחשבת ללא אלכוהול. על הבירה הזו דילגנו די מהר.

לייט (Leicht) – בירת חיטה עם אלכוהול מופחת. בירת חיטה עם 3.2% אלכוהול. היצור של בירה זו מצומצם, לפי פרנק, ללא הצלחה רבה בינתיים. גם על בירה זאת דילגנו די מהר.

הפה-וויסביר (Hefeweissbier) – בירת החיטה המפורסמת של המבשלה. בירת חיטה גרמנית קלאסית. צבע זהוב, עכורה, ראש קצף גבוה בצבע לבן עם טעמים אופיניים לסגנון. זו הבירה שניתן להשיג בארץ, עדיין רק מהחבית. בטעימת הבירה, חשתי בעקצוץ גבוה יותר של גז ואכן צדקתי. בגרסת הבקבוק של הבירה קיים מעט יותר CO2 (שבעה גרם מול 5.5 גרם בחבית). רמת הגז הופחתה בחבית מפני שרמת גז גבוהה גרמה למזיגה של בעיקר קצף ופחות בירה.

קריסטל (Kristallweissbier) – בירת חיטה מסוננת. בירת חיטה שעוברת סינון, במראה דומה בדיוק לבירת לאגר. צלולה, מעט מאלטית יותר. (שימוש ב light color malt - 6 EBC) לא פופולרית בבוואריה, פופולרית בעיקר בברלין. בעבר נקראה שמפנייה-ויזן, עד שנוצרו בעיות עם יצרני השמפניה. מהווה רק 8% מהתוצרת של המבשלה.

דונקל (Hefeweissbier Dunkel) – בירת חיטה כהה. צבע חום בהיר, מתוקה יותר, 40% dark barley malt. אפשר להשיג אותה בארץ רק בפסטיבלים (טעם העיר, בריזה).

ויטוס (Vitus) – בירת בוק חיטה (Weizenbock). צבע חיוור (קרוב לקריסטל), ריח בננה, טעם דחוס וטעימה מאוד. בוק הוא תת סגנון של לאגר, סגנון חגיגי, שבאופן מסורתי פתח את עונת השתייה בגני הבירה בגרמניה. 7.7% אלכוהול, הבירה מאוחסנת זמן ממושך בטמפרטורה קרה במרתפי המבשלה, כמתבקש מהסגנון. שם הבירה, כמו הרבה בירות מיוחדות של מבשלות גרמניות, מגיע משם של קדוש נוצרי. כדי להגיע להנאה מלאה ,יש למזוג את הבירה לכוס פתוחה, בדומה לכוסות שבשימוש בירות בלגיות. 

בשלב הזה, כדי לספוג את הבירה ולהתכונן לשתי הבירות האחרונות, הוגש אוכל לחדר. צלעות, סטייקים, קבב וכל מה שהולך כל כך טוב עם בירה טובה. אחרי הפסקה קצרה המשכנו בטעימה.

פסטביר (Festvier) – בירה עונתית ,מבושלת במיוחד עבור עונת האוקטוברפסט (למרות שויינשטפן אינה בין המבשלות שמורשות להשתתף בפסטיבל הרשמי). זוהי לא בירת חיטה, אלא תת סגנון של לאגר. בירה מסוננת, בצבע זהוב, מעט כהה, עם 5.8% אלכוהול מאוזנת ונעימה לשתיה.

קורביניאן (Korbinian) – בירת דופלבוק. צבע כהה מאוד (שימוש של Dark barly malt & Dark caramel malt), מסוננת, מתיקות עדינה עם רמזים לקרמל, 7.4% אלכוהול. זו הבירה שהוגשה אחרונה והפילה את כולם, לא רק בגלל האלכוהול. בירה מיוחדת  וטעימה, מיוצרת בכמויות קטנות (1000 הקטוליטר בשנה). דופלבוק היא בירה שנועדה לשימוש הנזירים בימי הצום הרבים (לשתות היה מותר), פרנק סיפר שבחוקי המנזר מצאו שהמקסימום היומי המותר לנזיר היה 10 כוסות של דופלבוק, כשנפח כל כוס היה 1.3 ליטר…

ויינשטפן נמכרת בישראל מאז שנת 2003 ונמזגת מהחבית בלבד. בשלב זה אין כוונה להביא את הבירה בבקבוקים לישראל, למרות שלדעתי יש ביקוש. אין לי את נתוני המכירות, אבל מהתרשמות שלי, ויינשטפן היא בין בירות החיטה האהובות ביותר והנמכרות ביותר בישראל. המפגש היה מרתק מאוד ונותר רק לקוות שנראה עוד כאלה בעתיד.

עוד תמונות במצגת,

לחיים, דרור.