קר. אני עוצר, מסתכל סביב ומנסה למצוא שלט עם שם הרחוב. זה נראה לי בכיוון הזה, אני ממשיך ללכת למרות שלא מצאתי שום שלט. הידיים קופאות, בתוך הכפפות. "אולי כדאי לחזור למלון? זה בלתי נסבל", מתגנבת מחשבה. כל החנויות סגורות כבר, אין איפה להתחבא מהקור אפילו לדקה. אני מוציא את הידיים ואת המפה מהכיסים. טוב, אני די קרוב, בסוף הרחוב שמאלה וזה צריך להיות בצד ימין. הנה kulminator, מצאתי.

השבוע שלי התחיל עם טיסת לילה של בריסל איירלינס (מגישים בירת פילזנר בלגית בשם Maes) ועם כמה דקות של פחד כאשר עמדתי בפתח המלון, בחמש וחצי לפנות בוקר, כשבחוץ הטמפרטורה זהה לשעה, אבל מהצד השני של האפס ושומר שלא מתעורר. רק אחרי דקות ארוכות של דפיקות על דלת הזכוכית של המלון נפתחה הדלת על ידי הישן ונחלצתי מקור הלילה. הביקור שלי התחלק בין לובן (שבה ביקרתי בעבר וכתבתי רבות) לאנטוורפן. אנטוורפן היא העיר השנייה בגודלה בבלגיה (אחרי בריסל) והעיר שבה ניתן לראות הכי הרבה שלטים וחנויות בעברית וביידיש (דרך אגב, הם כותבים את שם העיר אנטווערפען). טוב, מספיק עם ההקדמות, בואו ניגש לדבר שעבורו התכנסנו.

נכנסתי, הבר היה עדיין די ריק בשעת ערב זו. קילפתי את השכבות מעלי והסתכלתי סביב. ממול קיר מלא בקבוקי בירה, מעל הבר עשרות כוסות בירה והכל מלא בקישוטי חג המולד, למרות שזה עבר כבר. ברקע מוזיקה קלאסית, עישון מותר רק בפינת מרפסת קטנה ואישה מבוגרת מאחורי הבר. ביקשתי את התפריט וקיבלתי חוברת עבה. התחלתי לדפדף ולא האמנתי. בתפריט מאות בירות, אבל לזה עוד איכשהו התרגלתי בבלגיה, לצד חלק מהבירות הופיעה שנה. במבט מעמיק יותר בתפריט, גיליתי שהמקום מחזיק בירות מיושנות, חלקן יותר מעשרים שנה! כלומר, בירות שבושלו ובוקבקו לפני שנים והוחזקו מאז בתנאי שימור. ישון בירה לא מתאים לבירות פשוטות, אלה יתקלקלו אחרי שנה. אולם בירות עם תסיסה שניה בבקבוק ואחוזי אלכוהול גבוהים מתאימות ליישון ומשתבחות ביישון. בתפריט ראיתי שימיי מכל שנה בעשרים ויותר השנים האחרונות. ולא רק שימיי…

הזמנתי ווסטמאל דובל (Westmalle Dubbel) משנת 1999. הגברת (אני לא יכול לקרוא לה ברמנית) מזגה מתוך בקבוק מכוסה במעט אבק בירה כהה ומתוקה, עם קצף בצבע קרם וניחוחות פירותיים. אני לא יודע אם זה נעשה במתכוון, אבל גם הכוס היתה מותאמת לשנה, הלוגו של הבירה שהוטבע עליה, היה הלוגו הישן. התחלתי לפתח שיחה איתה וכל הזמן המשכתי להסתכל בתפריט ולחפש אוצרות. היא סיפרה שהמקום קיים משנת 1979 ובאותו מקום בעשרים ומשהו שנה האחרונות. הוא מנוהל על ידי בעלה (שלא מדבר אנגלית) והיא, שניהם חובבי בירה. הם מחזיקים בבר ובמרתף (חדר נפרד שבו ביקשתי לבקר אבל נדחיתי בעדינות) יותר מ 600 בירות, רובן בלגיות אבל גם הולנדיות.

בירה אחת שלא הופיעה בתפריט היא ווסטוולטרן (Westvleteren). למי מכם שלא מכיר את הבירה, הנה הסבר קצר. בעולם כולו יש סך הכל 7 בירות טראפיסטיות (בירות שמבושלות על ידי או בפיקוח של נזירים מהמסדר הטראפיסטי, ובירות שהרווחים מהן הולכים לצדקה. במילים אחרות אלו בירות מאוד איכותיות). מתוך כל השבע, ווסטוולטרן היא הבירה שהכי קשה להשיג. היא לא מיוצרת באופן מסחרי ונמכרת רק במנזר, בהזמנה בלבד ובמגבלות רבות על הכמות. למעשה אסור למכור אותה בשום מקום פרט למנזר. שאלתי אם יש ווסטוולטרן. כן (!!!) היתה התשובה, "היא לא מופיעה בתפריט, יש לה תפריט נפרד". "התפריט הסודי?" חשבתי לעצמי ולא שאלתי. בתפריט הנפרד הופיעו שלושת הבירות של ווסטוולטרן -  בלונד, 8 (פריאור) ו 12 (אבט) ליד שלושתן הופיע jong שמשמעותו צעיר, כלומר משנת 2009. אבל היו גם ווסטוולטרן 12 מיושנות, מהשנים 2004, 1999 ו 1997 ואפילו בירה מסדרת ה 6 משנת 1998, בירה שהיצור שלה הופסק. אותן לא הורשתי להזמין. "רק אחרי שתשתה את שלושת הצעירות תוכל להזמין אותן" נאמר לי "אנו רוצים שיותר אנשים יטעמו אותן". הזמנתי את הבלונד. על הבקבוק של ווסטוולטרן אין תווית. רק הפקק מגלה איזה אוצר טמון בתוך הבקבוק. קיבלתי בירה מדהימה. בהירה עם ראש קצף גבוה לבנבן, טעם הוא משהו שקשה למדוד ולהעביר אבל הבירה הזו היתה לי טעימה, הכי טעימה ששתיתי אי פעם.

גם מהחבית היה מבחר של בירות מיוחדות, כולל בירות שלא קיימות מהחבית בשום מקום אחר, אבל זה לא עניין אותי באותו רגע. המשכתי לדפדף בתפריט. בעמוד של ווסטמאל (הבנתם כבר שאני אוהב את הבירה, כן ?) הופיעה ווסטמאל אקסטרה. זוהי בירה שהנזירים מבשלים עבור עצמם ולמעשה לא נמכרת מחוץ למנזר. בירות לשימוש עצמי מסוג זה נקראות בירות שולחן, הן בדרך כלל קלות באלכוהול וקלילות יותר. בחרתי לסיים את הערב איתה. הבירה היתה בצבע זהוב/בלונד, עם קצף לבן, 4.8% אלכוהול, עם מעט טעמי תפוז ולימון. מתאימה יותר ליום קיץ חם מאשר למזג אויר שחיכה לי בחוץ. ביקשתי חשבון. ווסטמאל 1999 - 5 יורו, ווסטוולטרן – 10.5 יורו, ווסטמאל אקסטרה 3.3 יורו. לבירות כאלה, זה פשוט כלום. לבשתי את כל הציוד שוב והתחלתי לצעוד למלון עם חיוך שלא ירד במשך כמה ימים.

אם אתם אוהבים בירה, אתם חייבים לבקר ב kulminator שבאנטוורפן, המקום שהוא מפעל חיים יותר מאשר בר והחבר'ה האלה כבר לא צעירים.

תמונות נוספות של המקום, כולל צילום של התפריט הסודי כאן.

לחיים,

דרור.

כשידעתי שאבקר שוב בלובן, בלגיה, תכננתי לבקר במבשלת סטלה ארטואה. הסיור במבשלה פתוח רק לקבוצות ובשעות הצהריים, אבל עם קצת עזרה מחברים (זה המקום להודות לשגיא קופר מבקבוק ,לאייל להב וכרמית אבישר ממבשלות בירה ישראל) הצלחתי לסדר לי סיור מיוחד בשעות הערב. יום לפני הסיור פניתי לאיש הקשר במבשלה כדי לקבל את הפרטים ולתאם את הביקור. כששאלתי אותו על כתובת המבשלה, ענה שהיא נמצאת ברחוב Vuurkruisenlaan. "איזה מספר ?" שאלתי. "אין מספר" הוא ענה, "המבשלה היא כל הרחוב…".

בלובן שוכן המטה העולמי הראשי של AB InBev, חברת הבירה הגדולה ביותר בעולם, בעלת נתח שוק של כ 25% משוק הבירה העולמי וחברת האם של המותג סטלה ארטואה. ההיסטוריה של סטלה ארטואה מתחילה בשנת 1366, אז נקראה מבשלת הורן (מכאן הקרן בלוגו הבירה). מאוחר יותר התמנה סבסטיאן ארטואה למנהל המבשלה ובניהולו היא החלה לבשל בירה במהדורה מיוחדת עבור חג המולד. לבירה קראו סטלה - כוכב, שהוא אחד מסמלי חג המולד והיא הפכה ללהיט. כך לבסוף נוצר השם סטלה ארטואה. החברה הגיע לגודלה אחרי סידרת רכישות ומיזוגים של שחקנים קטנים וגדולים יותר בשוק הבירה העולמי.

למחרת השיחה התייצבתי בשעה 6 בערב במשרד קבלת הפנים של המפעל. אחרי בירור קצר הגיע המדריך שלי לסיור ולאחר שלבשנו מעילים זוהרים לצרכי בטיחות (כמו אלה שצריכים להיות בכל רכב) יצאנו לדרך. המבשלה מורכבת למעשה משלושה מבשלות נפרדות. בכל רגע נתון אפשר לבשל בה שלוש בירות שונות. בנוסף, המבשלה פועלת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע ומייצרת 15 סוגי בירות. מלבד סטלה ארטואה, מיוצרות במפעל שמונה סוגים של הבירה לף, ג'ופילר (בירת לאגר בלגית נוספת) ואחרות. הלף היחידה שאינה מיוצרת במפעל היא לף טריפל, מכיוון שתהליך הבישול שלה כולל תסיסה שניה בבקבוק, שלב שדורש אחסון הבקבוקים לזמן נוסף במבשלה. סטלה ארטואה מיוצרת בחמישה מקומות בעולם, בניהם בישראל, בהיקף של 10 מיליון הקטוליטר בשנה = 1000000000 ליטר בשנה.

הסיור החל בקומה השניה של בנין המבשלה, באולם ענק ובו שלושה טורים של מכלים המשמשים לבישול הבירה משלב ה meshing ועד שלב הרתיחה וקירור ה wort. בשלבים אלה המשקה עדיין אינו בירה אלא בסך הכל נוזל מתוק. המדריך תאר את חומרי הגלם – לתת שעורה, כשות, מים ותירס (בצורת קורנפלור) ואת תהליך הבישול. בקומה זו קיימת גם מבשלה רביעית, שלא הורשתי לבקר בה. זו מבשלה קטנה יותר לניסויים של בירות חדשות ובירות ביצור מוגבל לשוק המקומי.

לאחר מכן, ירדנו קומה אחת לאולם התסיסה. התסיסה נמשכת עשרה ימים בטמפרטורה של 13 מעלות. לאחר מכן הבירה מאוכסנת למשך ארבעה ימים בטמפרטורה של שבע מעלות. בשלב זה הבירה מתייצבת ומתאזנת במיכלים גדולים לפני האריזה. הבירה אז מסוננת, כדי לקבל צבע צלול ועוברת פיסטור ב 60 מעלות למשך 15 דקות, כדי להבטיח חיי מדף של שנה. בשלב זה פנינו אל אולם האריזה. צפינו בו ממבט על, זה היה פשוט מדהים. במבשלה 4 קווי אריזה עבור בקבוקים, שני קווים עבור פחיות וקו עבור חביות. כל הקווים עובדים בצורה אוטומטית החל משלב ניקוי הבקבוקים (בבלגיה משתמשים בבקבוקים חוזרים), דרך המילוי, פיסטור, הדבקת התווית ואריזה והכל בקצב מסחרר.

זה היה הזמן לעלות לבקר ב Den Thuis (הבית), הפאב שבתוך המבשלה. הברמן הדגים מזיגת סטלה ארטואה מהחבית, בתשעה שלבים, לפי כל כללי המזיגה. הפאב קושט בפוסטרים מדהימים שמתארים את תשעת השלבים, כשבכל שלב כלים שונים מחליפים את כלי הברמן (לדוגמא, חרב לחיתוך ראש הקצף המיותר, משקולת תלויה כדי להבטיח ישור הכוס ל 90 מעלות). הברמן הציע לי לנסות את המזיגה. הוא לא ידע ששפטתי בתחרות המזיגה של סטלה בישראל, והתלהב מכך שהצלחתי כבר בפעם הראשונה. לא רציתי לקלקל לו את ההתלהבות. מזגתי לעצמי בירה ונהנתי ממנה ומהעיצוב של הפאב.

בסמוך לפאב היתה חנות המזכרות של המבשלה, עם כל מה שאספן בירה יכול לחלום עליו. כוסות בכל הגדלים, חולצות, וכל שאר הפריטים הממותגים. לאחר הסטלה ביקשתי לטעום את הלף המיוחדת שמיוצרת עבור חג המולד (Leffe Kerst). הלף הזכירה את לף ברון, אולם היתה מעט מתוקה יותר ובצבע ענברי (Amber). "כך סטלה ארטואה התחילה…" הזכיר המדריך.

למחרת ביקרתי במבשלה של הוגרדן, אבל את זה נשאיר לפוסט הבא.

עוד תמונות מהביקור אפשר לראות פה.

לחיים, דרור.

בשבוע שעבר ביקרתי בבלגיה, כחלק מנסיעה עסקית. בדומה לביקור הקודם, ישנתי בעיר לובן (Leuven), בקרבת בריסל. הפעם התאכסנתי במלון במרכז העיר, במרחק הליכה קצרה מכיכר השוק הישן (Oude Markt) שהיום מכיל בתי קפה ובארים.

מדי ערב, ביקרתי באחד הבארים למה שקראתי 'פסטיבל טעימות בירה'. בבלגיה, חלק גדול של הבירות נמכרות במרכולים ובבארים בבקבוקים בנפח 250 מ"ל. בתחילה זה נראה מעט מדי, אבל מהר מאוד לומדים להעריך את זה. היתרון הוא כמובן שאפשר לטעום מספר רב יותר של בירות בכל ערב, לשתות בירות עם אחוז אלכוהול גבוה ועדיין לקום למחרת ליום עבודה. בכל בר תפריט הבירות הכיל עשרות בירות. רובן בבקבוק, 90% מהן חזקות (מעל 7% אלכוהול), בסגנונות בלגיים כמו דובל, טריפל ובירות מנזרים ורק מעטות מהן בסגנון לאגר או פילזנר. כמובן שכל בירה נמזגת לכוס ממותגת מתאימה ובגודל מתאים, בדיוק כמו שמלמדים בבית הספר. בפאבים בארץ יש לנו הרבה מה ללמוד מהבלגים על צורת ההגשה הנכונה של בירה. אני זוכר מקרה אחד בו הזמנתי פאולנר וקיבלתי אותה בכוס של גולדסטאר על תחתית של היינקן. באחד הבארים שביקרתי הגדילו (או הקטינו) לעשות ומזגו שימיי מהחבית בשלושה נפחים – שליש, 250 מ"ל ו 180 מ"ל. כמובן שהיתה כוס מתאימה לכל כמות.

שתיתי בעיקר בירות שאני לא מכיר ובירות שלא טעמתי לפני כן. מתוכן שווה להזכיר חלק.

• Gildenbier - בירת אייל חומה, 7%, בעלת מתיקות קרמלית וללא מרירות.

• Orval – אחת משש הבירות הטרפיסטיות הבלגיות והמיוחדת ביותר לטעמי.

•  Vedett - בירת לאגר זהובה ממבשלת מורטגאט (המבשלה שמייצרת את דובל).

• Cuvée des Trolls – בירת אייל חזקה בצבע בלונד. מבושלת עם תוספת של קליפות תפוזים יבשות. בירה עם תווית חמודה (טרול מקפץ ועל ראשו כובע כשות).

לובן היא עיר עם אוכלוסיית סטודנטים גדולה. כלי הרכב הנפוץ בעיר הן אופניים, בבוקר שבילי האופניים, הרחובות והסמטאות מלאים בסטודנטים שממהרים לשיעור ובערב אתה רואה אותן קשורות בהמוניהן מחוץ לבארים ובתי הקפה. באחד הערבים, בזמן שחזרתי למלון, ראיתי מחזה משונה. בדיוק ממול למלון, ב 4 פינות של רחוב היו פחיות בירה על המדרכה לצד דליים. בניהם רצו מספר בחורות לבושות בתחתונים וחזייה על הבגדים (בכל זאת,רק 6 מעלות בערב). כל פעם שנעצרו בפינה, היו צריכות לשתות פחית בירה שלמה ולהמשיך לרוץ לתחנה הבאה. הדליים שימשו להקאה. רציתי לצלם אבל התקרבה אלי אחת מהבנות שעמדה בצד וביקשה שלא אצלם. "מה אתן עושות ?", שאלתי. "baptizing" ענתה (מטבילות בתרגום לעברית). מסתבר שהיה זה טקס הקבלה לאחווה של הבנות. המרוץ הזה נמשך זמן רב, כשהבחורות ממלאות את הדליים ואת עצמן בקיא. לא ויתרתי, עליתי לחדר וצילמתי מהחלון.

בכל נסיעה לחו"ל, אני משתדל לבקר בסופר מקומי לבדוק (ולצלם) את מדפי הבירות. הפעם רציתי לבדוק האם כבר ניתן להשיג את הבירות החגיגיות המבושלות עבור כריסטמס. לאלה מכם שאינם מכירים, מבשלות רבות מייצרות בירות שמבושלות רק בחלק מהשנה. אלה נקראות בירות עונתיות. בירה עונתית יכולה להיות מבושלת עבור עונה מסוימת (בירות חזקות יותר עבור החורף, בירות קלילות עבור הקיץ) או עבור חגים ואירועים מיוחדים (בירות עבור פסטיבל האוקטוברפסט או עבור חג המולד). ראיתי רק מעט מהן. בירת לף ובירת Bush de Noël, שמתהדרת בכיתוב "הבירה החזקה ביותר בבלגיה" עם 12% אלכוהול. באחד המדפים ראיתי גם בירת לאגר במותג של הסופר. אתם יכולים לדמיין משהו כמו בירת שופרסל בישראל?

מאוחר יותר באותו שבוע ביקרתי במבשלת סטלה ארטואה (AB InBev ליתר דיוק) בה מייצרים את סטלה ולף, ובמבשלה העתיקה של הוגרדן. סיקור המבשלות בפוסט הבא.

עוד תמונות אפשר לראות כאן.

לחיים, דרור.

ביומיים שקדמו לביקור שלי בדיליריום קפה, ישנתי בעיר לובן (Leuven), בקרבת בריסל. זוהי עיר שמרבית תושביה הם סטודנטים עם סצנת בארים שוקקת חיים. בעיר נמצא מה שהבלגים מכנים "הבר הארוך ביותר בבלגיה" אבל למעשה מדובר בעשרות בארים ובתי קפה מצופפים באזור השוק (Oude Markt) שבמרכז העיר. זוהי גם העיר שבה ממוקמת המבשלה הראשית של סטלה ארטואה, בירת הלאגר הבלגית ולכן מראה שכיח בעיר הוא שם ולוגו הבירה על כל פאב, מלון או מסעדה. מראה שכיח נוסף הוא בירות טרפיסטיות. בלובן, בכל פאב או חנות סופר ואפילו במקרר במשרד שלנו, ראיתי שימיי (Chimey), אורוול (Orval) ,ווסטמאל (Westmalle) ורושפור (Rochefort) כאילו לא מדובר בבירות שנחשבות הטובות בעולם. בירות טרפיסטיות הן בירות שמיוצרות רק בין כתלי מנזר, בפיקוח של נזירים ושרוב הרווחים ממכירתם הוא לשימוש הנזירים או לצדקה. הבירות הטרפיסטיות עוברות תסיסה שניה בבקבוק, הן בעלות חייה מדף ארוכים ויכולות לעבור יישון של שנים ולהשתבח. פרט לשימיי, את שאר הבירות אי אפשר להשיג בישראל.

בערב הראשון שתיתי ווסטמאל דובל, שטעמתי כבר בשוודיה. זוהי הבירה שהגדירה את המאפיינים של הבירות הטרפיסטיות ואחת הראשונות שהשתמשה במושגים של דאבל וטריפל להגדרת סגנון הבירה ואת חוזקה. נהניתי מכל לגימה. למחרת ניסיתי את הרושפור 8, עם 9 אחוזי אלכוהול. הבלגים מאוד מקפידים על המזיגה של הבירה. המלצר מופיע מולך ומציג את הבקבוק, פותח ומוזג את הבירה לכוס מתאימה הנושאת את לוגו הבירה, מזיגה איטית עם חצי סיבוב בסופה ורק אז מניח את כוס הבירה והבקבוק על השולחן. זה כאילו הם לא סומכים עליך שתמזוג נכון…

למחרת ביקרתי בחנות בירה או יותר נכון במחסן בירה. בתוך מבנה גדול, על פני מדפים גבוהים ניצבו עשרות בירות. במחסן היו בירות טרפיסטיות, בירות ממבשלות אזוריות שאי אפשר להשיג מחוץ לבריסל, בירות למביק (בירות המיוצרות באזור בריסל בלבד, בעזרת תסיסה ספונטנית על ידי שמרים הנמצאים באויר), מארזי שי עם מספר סוגי בירות ועוד… הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים. דבר מדהים נוסף הוא שלצד רוב הבקבוקים הוצעה למכירה הכוס המותאמת לבירה. הבלגים מייחסים חשיבות גדולה גם לכוס הבירה, לכל בירה יש להתאים את צורת הכוס הנכונה ולכן אפשר היה לרכוש יחד עם הבירה את הכוס המתאימה לה.

היתה שם גם דובל גרין, בירה שחיפשתי זמן רב ולא הייתי בטוח אם היא קיימת או רק אגדה אורבנית. בירת דובל הקלאסית (האדומה) עוברת שלב של תסיסה שניה המתרחשת בבקבוק ונמשכת כ 60 יום. במשך שנים, עובדי המבשלה נהגו לשתות את הדובל גם אחרי התסיסה הראשונה ולפני התסיסה הנוספת וליהנות מדובל טרייה ובעלת טעם קל יותר. במשך הזמן הוחלט לארוז כמות קטנה של הבירה בבקבוקים למכירה במבשלה ובמספר מצומצם של מקומות בבלגיה בלבד. בדובל החליטו להשתמש בתווית ירוקה כדי לסמל את הטריות של הבירה. מכיוון שהבירה לא עוברת תסיסה שניה, היא בעלת 7.5% אלכוהול, אחוז אחד פחות מהדובל הקלאסית. לקחתי דובל ירוקה אחת איתי חזרה הביתה. 

הבלגים גאים במסורת הבירה שלהם ומתייחסים לבלגיה כ"אוניברסיטה של הבירה". בירה היא גם חלק חשוב מאוד בתיירות. במשרד סיפרו לי על תוכנית טלוויזיה מערוץ canvas הבלגי בשם Tournee generale. במסגרת הסידרה בכל שבוע יוצאים המנחים לבקר במבשלה בלגית אחרת ומספרים את סיפור המבשלה והבירה. התוכנית זוכה לאחוזי צפייה גבוהים. הלוואי אצלנו.

תמונות נוספות של מחסן הבירות ולובן כאן .

לחיים, דרור.