אלכוהול

איילה - סיור ומבוא

דייויד מונטיפיורי על מסע שמתחיל באנדים ונגמר במעבורת לאיילה. מבוא לסדרת כתבות על מזקקות האי המפורסם ביותר בעולם הוויסקי

המסע הזה התחיל במקום לא צפוי. בעודי תר בין הריסות והרים בארץ האינקה עלה הרעיון לקיים הבטחה שבזמנה נראתה כמו חלום, למען האמת היא עדיין נראית ככה היום.

לאחר נסיעה לאיזור ספייסייד בצפון מזרח ההיילנדס הסקוטיים, בדיוק לפני שנה, שותפי למחלה - אם אפשר לקרוא לתאוות ויסקי חסרת מעצורים מחלה - ואני, הבטחנו אחד לשני שרגלינו ידרכו שוב על אדמת סקוטלנד ובפעם הבאה המטרה תהיה האי איילה. הרעיון נזרק לראשונה לאויר לאחר יומיים מפרכים ביותר שכללו שמונה מזקקות. כמות הוויסקי שנצרכה והחוויה הבלתי נשכחת, כנראה השפיעו על המילים שנאמרו ובאותו רגע ולרגעים רבים אחריו, נראו אמיתיות בערך כמו הפסקת אש בין ישראל לפלשתינאים.

נראה שיש חלומות שלא נועדו להתגשם אלא להמשיך ולמלא אותנו כמיהה ורצון כדי שהתשוקה לא תמות לפנינו. הכל השתנה בשיחת טלפון מקוסקו, פרו, בירת תרבות האינקה, לרעננה, ישראל, בירת ההגירה האנגלו-סקסית לארץ. בשיחה דווח לי על אירוע משפחתי המצריך טיסה לאנגליה. "הנגזרת המיידית של נסיעה לאנגליה היא גיחה לסקוטלנד" אמר שותפי. ברגע זה הבנתי שהבטחות צריך לקיים ולא משנה כמה וויסקי שתית בעת הגיית ההבטחה. הבטחות מקיימים ויש גם כמה חלומות שכן מתגשמים ואם התשוקה תמות לפני לפחות אני אהיה שיכור בהלוויה.

תוכנית הנסיעה התהוותה לה בלילה שלפני הטיסה בבר דרום תל אביבי. המסלול כלל עצירה מהירה באירוע המשפחתי ומשם צפונה לאורך החוף המערבי של סקוטלנד ומעבורת לעבר איילה.

איילה הוא המערבי ביותר מהאיים ההיברדיים, ארכיפלג לחופו המערבי של סקוטלנד. בימים עברו איילה היה הגדול והמפורסם מביניהם ומקום מושבו של לורד האיים, שליט האיים האבודים, איפשהו בין סקוטלנד לבין ערפילי האגדות והאוקינוס האטלנטי. היום איילה הוא עדיין המפורסם מבין האיים הודות לשמונת מזקקות הויסקי הפעילות בשטחו שאחראיות לייצור הסינגל מאלטים המעושנים והמחוספסים ביותר שלסקוטלנד יש להציע.

בשדה התעופה התוכנית החלה לרקום עור וגידים שבאו לידי ביטוי בצורת שני בקבוקי ויסקי. טליסקר , כי אי אפשר לשתות ויסקי רק מאיילה, וארדבג. הייתי רוצה להיות רומנטי ולרכוש בקבוק ארדבג מהמזקקה אליה, בין השאר, מועדות פנינו אך מניסיוני משנה שעברה עדיף להוסיף תור נוסף לעמוד בו בחזרה הביתה מאשר להישחט בהמון לירות שטרלינג.

בעת ההמראה הוגש לי טופס של סקר דעת קהל שלא תיכננתי למלא עד שדייל חביב בעל מבטא סקוטי אמר לי שכדאי לי למלא את הטופס והבטיח לי שאם אעשה זאת אקבל יחס מועדף. לא רציתי לאכזב אדם שבא מאותה תרבות שבאתי להעריך עוד לפני שהגעתי למדינתו, אז מילאתי את הטופס. בירידה מהמטוס מצאתי את עצמי עם חמישה בקבוקי שמפנייה קטנים ובקבוק מיניאטורי של דה גלנליבט 15. ללא ספק התחלה מבטיחה, למרות חששותי מתרחיש שבו מתנפלים עלי אנשי מכס ומחרימים לי את האלכוהול ועוצרים אותי על הברחה בקנה מידה מסחרי-קולוסאלי.

אוגוסט באנגליה גורם לך להעריך את הקיץ האמיתי שלנו אך מנגד גורם לך להעריך את העובדה שיש מקום שבו האויר לא מנסה בכל מאודו להקשות על נשימתך. בנחיתה, התחזית אמרה שרוחות וגשמים יגיעו מצפון-מערב, כך שבאופן יחסי למיקומנו אמר שאם אנחנו נוסעים לאיילה, אזי אנחנו נוסעים לעין הסערה.

יציאה מוקדמת על מנת להתגבר על המרחק הרב בצורה היעילה ביותר. בעוד השמיים, בקרב מאוזן בין השמש לגשם, נעים בין כחול ספורדי לאפור, הכביש המהיר האנגלי הופך לכביש מהיר סקוטי. לבסוף, ממלכת האספלט נשארת מאחור והאדמה מתרוממת משני צידי הכביש הצר והמתפתל ונצבעת בירוק. לפתע חותכים את הירוק גוונים של כחול ומוסיפים לחגיגת הצבעים: הלוכים — האגמים - המפורסמים של סקוטלנד.

לאחר עצירה מהירה לכוס בירה, תחום שהסקוטים מתמחים בו פחות אך האירים עושים מספיק טוב בשביל כולם, בעיירת הדייג הציורית טארברט והיכרות בסיסית עם השחפים המקומיים, המשכנו לקנקרייג, נמל המעבורת שממנו מתקיים סחר החליפין בין איילה לשארית סקוטלנד. הלוכים הסקוטיים נהפכו לאוקיינוס האטלנטי. הגלים נשברו על גוף המעבורת והאויר התמלא ניחוח מלוח. מצאנו את דרכינו לבר, לאחר ארוחה מזינה של פיש אנד צ'יפס, והחלטנו שהחיים קצרים מדי בשביל לחכות לסוף השייט ולא לטעום ויסקי מקומי. כך, בעודי מרחף על הגלים כשניחוח הים באפי, לגמתי מכוסית ה בונאהבן 12 שלי שהיה אמנם עדין עם נגיעת עשן קלה בלבד, בניגוד לאחיו, אך נתן לי את קבלת הפנים המושלמת.

המעבורת התקרבה לחופי איילה. החוף מאוכלס בבתים קטנים ומרובעים הצבועים בלבן, כמו בעיירות נמל רבות, על מנת לסייע לימאים למצוא את החוף שמוביל הביתה לאישה אוהבת ובקבוק ויסקי מחמם. זוהי פורט אלן , עיירת הנמל הדרומית של איילה. העיירה קטנטנה והמקומות לישון בה מעטים. הסתובבנו מעט בין הרחובות הצרים המוקפים מבנים לבנים שהקיפו אותנו מכל עבר בחיפוש אחר מחסה ללילה. המאבק בין כחול לאפור פסק והשאיר לשמיים לפרוס מעל איילה את צבעי הכתום והסגול של השקיעה. העיירה נראתה נטושה, החושך ירד ולנו עדיין לא היה מקום לישון. הסתכלתי לאורך קו החוף וראיתי את מזקקת פורט אלן האגדית ממש על הים. היום המזקקה כבר לא פועלת כמזקקה אלא כמלתתה שמספקת לתת לכל מזקקות האי. ישנם עדיין כמה בקבוקי פורט אלן שמסתובבים בשוק, אך ברגע שהם ייעלמו, השם יישאר רק אגדה. מצאנו מלון שעונה לשם "הצבי הלבן" ממש על החוף. עמדנו מול האוקינוס וראינו את סוף השקיעה מעל ארובות הפגודה (הצורה המסורתית של ארובות מזקקת ויסקי, מהימים שמזקקות היו מלתתות שעורה בעצמן) של פורט אלן.

"הצבי הלבן" הוא מקום משעשע בעיקר בגלל צוות העובדים שלו. הקבלה בדרך כלל אינה מאוישת וגם כשכן זכינו לדבר עם מישהי ולהגיד לה שאנחנו רוצים חדר, קיבלנו מפתח לחדר של זוג גרמני שלא הורשם כלל מכניסתנו הדרמטית. לבסוף זכינו לחדר משלנו. האנשים במלון לא פעלו מרוע, חוסר איכפתיות או כל מניע שלילי אחר, קיימת באיילה הקלת ראש ופיזור דעת כללית, הן אצל התושבים והן אצל התיירים, שנובעת כנראה מהניתוק מציויליזציה מודרנית והחיים על אי קטנטן המונה 3,500 תושבים המתעסקים רובם בדייג וחקלאות וכן משתייה מרובה של המוצר המקומי.

בימים שזיקוק ויסקי היה נחלת הכלל, היו באיילה כ- 25 מזקקות פועלות שסיפקו מקומות עבודה רבים. באותה תקופה חיו באי כ- 16,000 תושבים. הסתכלתי סביב, והשאלה היחידה שעברה לי בראש היתה איפה כולם נכנסו. עם השנים, תעשיית הויסקי הצטמצמה, הן בגלל תנודות גדולות בשוק והן בזכות הטכנולוגיה, שצמצמה באופן משמעותי את הצורך בידיים עובדות. הפיקוח על זיקוק נהיה קפדני יותר וגרם לסגירת מזקקות רבות והיום איילה נותרה עם כ- 3,500 תושבים ושמונה מזקקות פועלות. למרבה הפלא, הצער או השמחה, היא לא צריכה יותר מזה.

מצאנו את דרכינו לבר, כהרגלנו, והחלטנו שוב שכל רגע הוא קריטי והחלטנו לבצע לעצמנו טעימה פרטית. הבר היה חם ומזמין, ממש כמו סלון של ליירד סקוטי. הברמנית היתה חביבה ועזרה לנו בבחירת הויסקים לטעימה בקלילות דעת חייכנית. לגמנו ברוכלאדיך 10 שהיה עדין ומורכב ושימש כאפרטיף. המנה הבאה היתה קאול איילה 12 שהיתה מחוספסת אך אנמית. לקינוח שתינו באומור דרקסט שהיה שילוב של עשן ומתיקות שרי עזה. לאחר הטעימה שכללה ויסקים משלוש מזקקות איילה פועלות החלטנו לחלוק כבוד לותיקים שבקרוב כבר לא יהיו ביננו. ביקשנו וקיבלנו מנה נאה של פורט אלן שזוקק בשנת 1978 ויושן 24 שנים. לויסקי היו ניחוחות של עשן וחול עם עץ ווניל עם מליחות ימית קלה ומעט פיזור דעת. המהות של איילה, מסוכמת בבקבוק.

למחרת עלינו על הכביש הצר מפורט אלן לעיירה באומור, שעל שמה גם מזקקה. אגב, במזקה עצמה קיימים גם חדרי אירוח. זאת רק לידיעה... בדרך עברנו ליד שדה התעופה הקטנטן שמהווה את תחילת מסלול הויסקי של האמידים יותר. כמו שאר האי, שדה התעופה הוא קטן ובעל מראה נטוש. מכל צידי השדה נמצאים מרבצי הכבול, אותו חומר אדמתי-אורגני שמשמש לייבוש השעורה (במקום פחם) ומעניק לויסקי את טעמו המעושן. המרבצים הגדולים באי משמשים את כל המזקקות.

באומור היא העיירה הגדולה באיילה והיחידה עם מכולות וחנויות מזכרות. עדיף להגיע לאי עם כרטיס זיכרון ריק במצלמה כי לפתח ולהוריד תמונות באיילה זה לא עניין פשוט. אנחנו נאלצנו להיעזר במועצת העיר של באומור שהיו מאד אדיבים ונתנו לנו להשתמש במחשב שלהם ואפילו דאגו לנו לדיסק. בבאומור גם בדקנו את המוסך מכיון שאחד הפנסים הקידמיים באוטו חדל מלהאיר. גם כאן קיבלנו טיפול לבבי. גם בענייני קולינריה חגגנו, כיון שארוחת צהריים של פירות ים טריים זה מה שמוצאים ברוב חלקי האי. הגיוני, למקום שלא תוכלו שלא להיות בו ליד הים גם אם ממש תרצו.

ישנם אנגלים רבים שפוגשים באיילה. חלקם הקימו מבשלה וחלקם קנו מזקקות או מסעדות. נראה שאיילה היא מועד הגירה מושך לאנשים שמאסו בחיי העיר המלחיצים ורוצים גם הם להיעטף בקלילות דעת ורוגע אי שם בין ערפילי האטלנטי לסקוטלנד.

עמדתי על המזח אליו נכנסתי יומיים קודם ובהיתי לעבר פורט אלן מצד אחד ואל לים מצד שני. עכשיו היו השמיים אפורים והתחיל לרדת גשם. עשרים דקות אחר כך כבר זרחה השמש והשמיים נהיו כחולים. בקיץ של איילה השמש יוצאת כמה פעמים ביום ומייבשת את מה שהגשם שטף. אז שוב, בעודי עולה למעבורת, הגשם החל לרדת שוב, כיאה לסצינת פרידה כמו זו.

אוקטובר 2006

הוסף תגובה

הדפסה

שלח לחבר