יין

טעימת פאנל: יין אמריקאי בסיסי

בפרוץ עלינו יום העצמאות של החברה הגדולה ממערב, הלוא היא ארצות הברית של אמריקה, החלטנו לערוך טעימת יינות אמריקאיים בסיסיים בשוק. התוצאות - מעורבות

"פעם היו כאן הרבה יותר," אמרתי לעצמי כשהסתכלתי על הרשימה שיש היום בחנויות יין, "והרבה יותר מרשימים...". נכון, עדיין יש יבוא של כמה יינות מיקבים מפורסמים מארצות הברית, אבל הוא זניח לחלוטין, לא מגיע למדפי החנויות כמעט, ושמור לחבורה מאוד מצומצמת, שאחד משניים: או שבאמת יודעת להעריך מה שיש לפניה, או שסתם מוכנה לשלם כל מחיר כדי לאמר ש"שתינו".

מהיבואנים הגדולים, "הכרם" היא בעלת המבחר הגדול ביותר של יינות אמריקאיים, רובם מוושינגטון סטייט. אחר כך יינות צרפת ישראל, עם ברינג'ר, אקרמן עם פצר והסקוטית עם וונטי. משל אחד מהיבואנים הגדולים ביותר, שפעם היה להם מבחר גדול של יין אמריקאי, וגם נלחמו על ייצוג אחד היקבים הגדול ביותר בארה"ב ממש בשיניים, מצאנו בקבוק אחד של קברנה סוביניון NV, במחיר של 30 ש"ח.

מה קרה? הלוא ארצות הברית אמורה להיות מדינת יין מצוינת, עם מבחר עצום, במגוון מחירים, הלוא כן?

האמת שלא ברור, אבל בטוח דבר אחד: בהתחשב במצאי היינות בארצות הברית, בשער הדולר הנח לעומת היורו ובמכסות פטורות המכס שיש ליין אמריקאי, מדובר בכשלון שיווקי, הייתי אומר אפילו קולוסאלי.

זה נכון שהישראלים שותים יותר ויותר יין מקומי: הלובי למען יין ישראלי חזק, ענייני כשרות משפיעים והאיכות עולה ומשתפרת... הכל נכון. אבל אם זה כך, איך זה שיינות אוסטרליים מצליחים יפה כל כך, ויינות אמריקאים נכשלים?

כל הזמן אנחנו שומעים שמחירי היין בקליפורניה עולים ועולים. זה נכון, אבל לא בכל מקום. ישנם מספיק אפלסיונים (בארה"ב – AVA), שעדיין מייצרים יין איכותי במחיר סביר לגמרי. בארץ אין ייצוג ליין מאורגון, למשל: אחת מיצרניות הפינו נואר (וזנים אחרים) המרתקת ביותר של השנים האחרונות. אנחנו שומעים על יין מניו יורק, או החוף המזרחי בכלל, אבל פה – כלום.

בהקשר של קליפורניה, האמריקאים עשו טעות אחת גדולה: הם חיזקו מאוד את מותג "קליפורניה", והיום יש קליפורניה ותו לא. למגדלי היין ממדינות אחרות בארה"ב קשה: קשה לאנשי וושינגטון סטייט ובודאי לניו יורקים ואפילו לאורגון, שרק הפינו נואר המצוין שלה עושה הבדל גדול. אם מקבילים לצרפת, אזי יש "בורדו", אבל אין "בורדו וכל השאר". יש "יין צרפתי מבורדו." באוסטרליה יש "בארוסה", אבל בארוסה מייצגת את היין האוסטרלי. המותג הראשון שנבנה הוא "אוסטרליה", ורק אז הוא נפרט לחלקיו. האמריקאים לא בנו את מותג ארצות הברית, ועכשיו, כשהיין מקליפורניה יקר (ללא פרופורציות לאיכותו), כשחלק הארץ הזה מתחמם וכבר לא מהווה בית גידול כל כך מצטיין ליינות מסוימים, האמריקאים בבעייה.

ויש סיבה נוספת, תודעתית: ארצות הברית טובה בטכנולוגיה, מצוינת בסטייקים ובקוקטיילים והיא אלופת העולם בפאסט פוד. אמריקה משדרת לנו מהירות, דינאמיות, חדשנות. היא לא משדרת את ה"מיושבות" של עולם היין הקלאסי. היא לא משהו שמתחבר אצלנו לאוכל טוב, אלא לאוכל מהיר, ויין הולך עם אוכל טוב, ולא עם אוכל מהיר: אמריקה, בעיננו, זה לא יין. בעוד שאוסטרליה מזוהה כארץ יין, קודם כל, אמריקה היא המבורגרים וסטייקים. אני בטוח שאם ייעשה מחקר על ארצות הברית, המילה "יין", תעלה באופן בלתי נעזר רק אצל מעטים מאוד. למרות זאת, המילה "יין" תעלה עם המילה "קליפורניה" מהר מאוד.

ואיך היין שמגיא לכאן? אולי פה הסיבה?

יכול מאוד להיות שכן. טעמנו חלק גדול מהיינות הבסיסיים שמגיעים ארצה, אלה שיוצרים את התדמית הבסיסית אצל מרבית הצרכנים. חלק גדול מההערות היו על "אכזבה" בכל הקשור בטעמי היין: בעוד שה"אף" היה מפתה ומזמין, לעיתים קרובות פירותי או מורכב, ה"פה" היה שטוח, לעיתים חסר עמוד שדרה או עניין. אז למרות שהיינות לא יקרים, הדולר נמוך ואנחנו מניפים את דגל ארצות הברית ביום העצמאות שלנו, היין לא משהו. יינות שטוחים ומאכזבים ברמת 30 ש"ח לא מייצרים שוק, וגרוע מכך: כשהיינות ברמת הביניים מייצרים מעט מאוד מציאות, קשה מאוד למכור יין בכמות גדולה. התוצאה היא אכזבה של הקהל ובמהרה גם אכזבה של היבואנים.

כרגיל, שילבנו בטעימה כמה יינות "ג'וקר": הפעם היו אלה שני יינות אדומים חדשים של רקנאטי, יין לבן של כרמל ויין לבן של יקב מוסלה האיטלקי. היינות המוצלחים ביותר לפי הטעימה היו ריסלינג שאטו סט. מישל 2005 ו- קולומביה קרסט מרלו גראנד אסטייט 2004. האחרון, אנחנו שמחים לציין, קיבל ציון "90" בטעימה של הוויין ספקטטור, ובמחיר של 55 ש"ח הוא נותן תמורה מצוינת למחיר. מחירים אחרים לדוגמא:

ברינג'ר סטון סלרס מחירון – 68 ש"ח ליינות הסדרה. נמכרים לרוב ב- 55 ש"ח.

קולומביה קרסט טו ווינס 40 ש"ח.

קולומביה קרסט גרנד אסטייט מרלו 55 ש"ח.

הס קולקשן – 108 ש"ח.

הס סלקט – 69 ש"ח.

את תוצאות הטעימה במלואן אפשר לקרוא כאן.

לצד חברי פאנל קבועים, בטעימה הפעם השתתפו שני טועמים חדשים, שמילאו את מקומם הרגיל של ניר כרמלי ויובל גילון:

סוזאן תם – חובבת יין, ויובל בלנקובסקי, שעד לאחרונה כתב על יין בפורטל "וואלה". תודתי לסוזאן וליובל על שהקדישו מזמנם וחלקו את הבנתם ביין איתנו. כמו כן השתתפו:

איתי ספיבק – שף ויועץ מסעדות

יאיר גת – עיתונאי יין

ודוד ביטון, מנהל מחלקת היין של סניף "טיב טעם" בראשון לציון, שכמו תמיד אירח אותנו בחום רב בחדר הטעימות הגדול והיפה של הסניף.

טעימות היין — בכוסות (רגילות) של חברת אייש.

שגיא קופר

‏01.07.2007

הוסף תגובה

הדפסה

שלח לחבר