יין

יין ממני: ויינבך, Faller וג'יאקונדה

אפרים קישון אמר פעם שיש ביטוי ישראלי שמטריף את דעתו: "אחד הטובים ביותר". קישון טען שהאמירה הזו היא מורשת יהודית גנטית שמאפשרת לישראלים לא לקבוע מי הטוב ביותר. לא להחליט כעת, כי אולי בינתיים הפריץ ימות או הכלב יתפגר. מני פאר מוכן להתחייב על היין של Weinbach: ישנם הרבה טובים, אבל יש רק אחד שהוא הטוב ביותר

בכל פעם שאני מתרוצץ בין יקבי אלזס או זוכה בטעימת רוחב של יקביה אני נזכר באפרים קישון. ישנם המון יינות טובים באלזס. אפילו הבינוניים שביניהם טעימים מאוד ומתיקותם המרוסנת כובשת את פיך בטוב טעם. אך כשאני מגיע ליינות של יקב וויינבך , מעשי ידיהן של בנות משפחת פאלר בעיירה קייזרסברג שבדרום אלזס, אני נאלץ להודות שהם טובים יותר מאחיהם הלבנים בני הכרמים המוצלחים של אלזס. בוויכוחים עם אניני יין שטוענים לזכותו של יקב אחר להחזיק בכתר האליפות האלזסית אני מסכים להתפשר בפשרה הלוגית שאומצה בידי האבירים של ימי הביניים. כדי למנוע מלחמות פנימיות בין לוחמים בודדים שקדמו להגדרות הלאומיות שקבעו באופן ברור מי נגד מי החליטו אבירי ימי הביניים לא לאשר דו קרב בין אבירים שדרשו להיות המנהיגים בחבורה. באופן אבירי נקבע שאחד מהמתחרים הוא הראשון בין השווים. כך יכלו מתחריו לבלוע את עלבונם. הם היו שווים לראשון. יקב פאלר הוא לפחות הראשון בין השווים.

רבים וטובים מסוחרי היין בישראל ניסו לייבא בשנים האחרונות את יינותיו ארצה ולא הצליחו. הטענות היו רבות ומשונות: אמרו שהיינות יקרים מדי, שהחיך הישראלי לא בשל עדיין לאנינות שלהם, שהשותה הישראלי מוכן להוציא אלפי שקלים על יינות אדומים גדולים בארוחות יוקרה, אך את הלבנים הוא משאיר לאבטיחים עם הגבינה בקיץ, ושבכלל, בנות פאלר בעלות היקב מוכנות לתת מעט מאוד יין, ושלא שווה, ושלא יהיה מה למכור וש...

יש להודות שרוב הטענות נשמעו כמו התנצלות של הדון ז'ואן השכונתי כשהוא נשאל למה הוא לא יוצא עם הבלונדינית היפה: "תעזוב אותי ממנה, היא בכלל לא מתאימה לחבר'ה שלנו". כעת ה"חבר'ה " יכולים להחליט בעצמם אם היא מתאימה או לא. יינות ויינבך של קולט, קתרין ולורנס פאלר מופצים בארצנו באמצעות חברת ג'יאקונדה, ונראה שענת סלע ורפאלה רונן, מייסדות ג'יאקונדה, הצליחו במקום שרבים וטובים נכשלו.

אחוזת יקב ויינבך שוכנת במנזר של מסדר הקפוצ'ינים בפאתי העיירה הקסומה קייזרסברג. עשר דקות נסיעה מקולמר, בירתה הדרומית של אלזס. קייזרסברג נראית כמו דף מצוייר בספר אגדות עתיק והיא שווה ביקור לא פחות מריבווילה או ריקוויר, שכנותיה עמוסות התיירים.

בסוף המאה ה- 19 רכשה משפחת פאלר את המנזר מממשלת צרפת. המדינה החרימה אותו מנזיריו הקפוצ'ינים אחרי המהפיכה הצרפתית. מאה שנים הוא עמד שומם עד שהפאלרים הפכו אותו לביתם. בנם של הרוכשים, תיאו פאלר, החליט לפתח את נושא היין באחוזתו. הכרמים שנכללו באדמותיה זכו להיות הראשונים שקיבלו תואר גראן קרו בעת המודרנית. את חדר האורחים הקטן שכאילו לא שופץ כבר מאה שנים מעטרים צילומים של תיאו עם הנשיא דה גול שהיה ידיד המשפחה.

כשעבר תיאו מהעולם, ב – 1979, קיבלה אלמנתו הצעות מפתות למכור את האחוזה שלה לכורמים אחרים באלזס שלא כל כך הצטערו במות המתחרה שלהם. מאדאם קולט פאלר כינסה את שתי בנותיה, את קתרין הבכורה, שהייתה אז בת 23, ואת לורנס הקטנה בת ה – 11. בכינוס היא הודיעה להן שהמשפחה, כלומר האלמנה, החליטה שלא נוטשים את האחוזה והן חייבות להתחלק עמה במעמסה. קתרין מנהלת היום את היקב ולורנס, שהספיקה ללמוד הנדסה כימית ואונולוגיה, מפקחת על הייצור. התוצאה? אין שף גדול בעולם שיעז להרכיב לוח יינות שלא יהיה בו נציג של משפחת פאלר.

בניו יורק נמכרים היינות של בנות פאלר במחירים שנעים בין 80$ לרגילים ל– 300$ למיוחדים שבהם, ובחנויות פריס קשה להשיגם. רוב היינות מיועדים לייצוא עוד לפני בקבוקם. ביריד וינאקספו האחרון נראה הביתן של ויינבך כמו כנס בינלאומי של אניני יין מכל העולם. קתרין אוהבת להראות כתבות יפניות שמן הסתם מהללות את יינותיה ולומר: "אני לא מבינה מה כתוב כאן אבל אני נראית נורא בתמונה." היינות נותנים בשמותיהם כבוד לזנים ולחלקות הכרמים שנמצאים על הגבעות שמסביב לאחוזה בציון שמות הבנות והאב. האלמנה דורשת בתוקף ששמה יישאר מחוץ לתוויות.

אני מאוד אוהב את הפינו גרי שמופק מכרם אלטנבורג שממש משקיף מהגבעה על האחוזה ונושא את שמה של לורנס. מכרם שלוסברג מגיע כעת ארצה הריזלינג שנושא את שמה של קתרין וגם הריזלינג ה"משודרג", שיש לו שם תואר L'inedit שמשמעותו בצרפתית "ללא מילים". מותג חדש ומנצח שנוסף ליינות האחוזה בשנים האחרונות. זה בדיוק המצב שאני נמצא בו כשאני נדרש לתאר את יינות ויינבך. ההקפדה על בציר מאוחר שמביא את הענבים הלבנים עד כמעט שלב של בוטריטיס, התסיסה האיטית [לעיתים כמה שבועות] שמבוססת על שמרי בר וההתיישנות המשפרת בחביות עץ עתיקות וענקיות נותנות ליינות גוף ענק, עמוס פרי, שלמרות היובש היחסי הם מתוקים להפליא. שתיתי ריזלינג של ויינבך עם פיצה מקומית [טארט פלמבה אלזסי], פינו גרי עם עם שוקרוט בשרי וגוורצטרמינר עם גבינת מנסטר עזה ומתובלת. אני בטוח שהלבנים האלה יתאימו גם למאכלי עוף וכמובן דגים. הנטייה להקצותם רק לקינוח בסוף הארוחה ממעיטה מערכם.

גי'אקונדה מייבאת לישראל את הריזלינגים הגדולים וכמובן גם את הגווצטרמינר. חבל שהפינו גרי עוד לא עלה ארצה. המחירים נעים בין 200 ל – 400 שקלים.

ג'יאקונדה הוא מעין בוטיק ייבוא של יינות צמרת לבנים. אמנם בראשית דרכן טרחו השותפות, ענת ורפאלה, להכיר לקהל הישראלי יינות לבנים נהדרים מגרמניה וניו זילנד אבל בשנה השלישית לקיומה מציעה ג'יאקונדה לוח יינות מכל הצבעים. לצד יינות עמק הלואר שביניהם יינותיו של דידייה דגאנו היינן המהולל והאקסצנטרי, שנספה לאחרונה בתאונת מטוס, יש גם ייצוג יפה לאדומי עמק הרון. אל תחמיצו את השאטונף די פאפ של בואה די בורסאן, ויש גם כמה אדומים מצויינים מספרד. הבולטים הם מיקב איסמעיל ארויו אבל כדאי לטעום גם את מונטה קסטרו מריברה דל דוארו. אלה, כמובן, לצד היינות של הפאלרנות מאלזס.

מני פאר

?19/02/2009

.

הוסף תגובה

הדפסה

שלח לחבר